זה עתה שבתי מהביקור שלי בארה"ב. בחלקו הראשון של הביקור התארחתי אצל חברים בחוף המזרחי, בניו-יורק, העיר שקו הנוף שלה השתנה מאז ה-9 בספטמבר 2001. דווקא בגלל זה בוחרת להביא בפניכם את החוויה המרגשת הזו שהייתה לי שם.
באחד הערבים, קווין וארין , המורים שלי ליוגה קרקס המתגוררים מחצית מהזמן בניו יורק, הזמינו אותי להצטרף אליהם לאירוע מיוחד במינו.
להקרנה של הסרט – MAN ON A WIRE – שזכה ב– Academy Award ובפרסים נוספים.
ברוס וטרי, המארחים שלי, עודדו אותי ללכת ואמרו שלא אצטער על כך ושזה סרט מעורר השראה. למרות שלא חשתי בטוב החלטתי בכל זאת לצאת ולשנות אווירה ואולי גם את מצב הרוח.
הרגשתי כמו "ילדה קטנה בעיר הגדולה". ברוס ליווה אותי לתחנת האוטובוס, טרי נתנה לי מפה והנחיות ברורות לאן עלי לנסוע ובאיזו תחנה לרדת. קווין וארין פגשו אותי בתחנת היעד ומשם לקחו אותי לארוחת ערב מקסיקנית ולאחר מכן לאירוע המדובר.
הסרט הוקרן בכנסיה גוטית מרשימה במבנה הארכיקטטוני שלה וביופיה. בכניסה לאולם המרכזי ניצבו זרי פרחים מרהיבים שמילאו את הכנסייה בריח אביבי משכר ומרענן.
זה היה מחזה מוזר משהו לראות מעין "אולם קולנוע" בתוך כנסיה. מסך קולנוע שנתלה מהתקרה הגבוהה שעליו עתיד היה להיות מוקרן הסרט וכאלף מוזמנים שהתקבצו להם ב"אולם הזמני" שנוצר, שורות שורות של כיסאות – במיוחד לכבוד האירוע.
מסתבר שזוהי כנסיה מאד לא שגרתית שרבים מחבריה ומהתורמים הגדולים שלה הם אומנים מתחומים שונים.
בתוכניה הוזכרו מספר אירועים שיכלו להעיד על האופי של המקום. – יום קידוש האופניים (Bicycle Blessing Day), יום לקידוש בעלי החיים (Pet Blessing Day).
בתום ההקרנה הובטח מפגש של שאלות ותשובות עם גיבור הסרט עצמו פיליפ פטיט.
הסרט החל ומצאתי את עצמי מרותקת לכיסא ולמסך. משהו בסיפור החיים של האיש המוכשר והמוטרף הזה היה עוצר נשימה, מרגש, מעורר השראה ומפחיד כאחד.
למרות שהאירועים שהוקרנו על גבי המסך התרחשו לפני הרבה שנים, למרות שידעתי שהאיש הזה הילך על חבלים בגבהים בלתי נתפסים ותמיד עשה זאת בהצלחה מרובה, למרות שידעתי שהוא חי וקיים ונושם ובועט. ולמרות שידעתי שהוא נמצא אי שם בתוך הכנסייה מחכה לסיום ההקרנה כדי לעלות לבמה ולדבר איתנו. בכל זאת, בכל פעם שפיליפ, האיש על המסך ביצע איזה הליכה בגובה בלתי יאומן, הראש שלי ראה לתוך עתיד קטלני והגוף שלי "חווה" את התסריטים הכי גרועים.
הגוף הגיב בעצירת נשימה, בכיווץ במתח ובחרדה. זה היה עוד אחד מאותם רגעים בהם הבנתי עד כמה המוח שלנו ורצף המחשבות שלנו ( שאנחנו יוצרים במו מוחנו… ) מתעתע בכל ההוויה שלנו.
למרות שכל העובדות היו ידועות מראש במחשבה הרציונאלית, הליך החשיבה שהחל על הסצינה האפשרית הגרועה ביותר, הכניסה את כל המערכת שלי לפאניקה אחת גדולה. מתוך פחד גדול ממה שעלול לקרות לו. . .אם… וכאשר…
זה היה שיעור נהדר בשבילי לחזור לרגע הזה. להווה. לכאן ועכשיו. לנשום עמוק, לשחרר את המתח והחרדה בפרץ צחוק. לשמחתי פיליפ ניחן בחוש הומור מתוחכם ומפולפל וביכולת מדהימה לספר את החוויות שלו בצורה מעוררת השראה ומחייכת מאוזן לאוזן. כך שהצחוק שלי התגלגל בהתאמה להתבדחות של האיש על גבי המסך.
כשאנחנו עסוקים ב"worse case scenario" הגוף שלנו מגיב למחשבות למרות שלמעשה כלום מזה לא קורה באמת במציאות שלנו. זו רק המחשבה שלנו שיצרה תסריט עם סוף גרוע ותראו איזו השפעה מרחיקת לכת הייתה לאותה מחשבה, עלי.
שבוע לאחר הצפייה בסרט, זה קרה לי שוב. שכבתי לי במיטה ולפני שנרדמתי נזכרתי בסרט. ושוב הרגשתי איך התקף פאניקה קל מתחיל, דופק מואץ , נשימה שטוחה. . . . התכווצות מפני "הנורא" מכל שהאיש הזה ייפול וימות. . .
(תארו לעצמכם מה היה קורה לו הייתי חושבת על תוצאות נפלאות למעשה שלו ? איזה תחושה נפלאה של שקט, שלווה ונינוחות היתה מתפשטת בגופי ?)
בתום ההקרנה פיליפ פטיט בכבודו ובעצמו עלה לבמה לקול תשואות ומחיאות כפיים סוערות מהקהל האוהד שנכח בכנסייה.
הוא הזמין אנשים לשאול אותו שאלות. וכמעט כל השאלות נסובו סביב תמה אחת – "האם לא פחדת למות", "האם לא פחדת שטעות אחת קטנה תגרום לך ליפול מהחבל ?" וכדומה. לפני שענה, בדרך כלל פרץ בצחוק גדול, פנה אל הקהל ושאל "תגידו לי למה לכולכם יש משאלת מוות – death wish ?"
פיליפ שיתף אותנו שכשהוא מניח את רגלו על החבל ועושה את הצעד הראשון הוא עושה זאת רק כשהוא בטוח ויודע בוודאות שיש לו סיכוי גבוה לסיים את ההליכה בבטחה ולהגיע לצידו השני של החבל בשלום. כלומר, שיש סיכוי שהוא אכן יגיע אל המטרה שהציב לעצמו.
פיליפ אמר שהחיים כל כך חשובים לו שהוא לא משחק איתם וגם לא מהמר עליהם. ובגלל "הסכנה" הכרוכה במה שהוא עושה יש לו הערכה הרבה יותר גדולה לחיים.
כל פרויקט של פיליפ החל כרעיון, כחלום, כחזון. הוא תמיד חיפש להלך בין נקודה א' לנקודה ב' ובכל פעם בחר במקום מאתגר יותר, בין שתי נקודות גבוהות יותר באיזה שהוא מקום בעולם.שום דבר לא עצר מבעדו.
כל פרויקט היה כרוך בתכנון מדויק, למידה מעמיקה של פני השטח והתנאים הקיימים. בכל פרויקט היו מעורבים עוד אנשי צוות שיכלו להביא מניסיונם ומומחיותם לטובת הצלחת הפרויקט. שלב הביצוע נעשה בהתאמה לתכנון תוך כדי התאמה ושינויים הנדרשים במקום בזמן אמת.
היכולת של פיליפ לראות את הדברים קורים עוד לפני שהם אפילו היו קיימים במציאות, הנחישות והמחויבות שלו להתאמן לאורך זמן ולעשות את כל ההכנות הנדרשות ( פיזיות, נפשיות, מנטליות, חומריות) הצוות שריכז סביבו והאמונה בדרכו וביכולתו, הם מה שהופכים את הסיפור הזה לכל כך מרגש ומעורר השראה שמחזק את האמירה – שאם נרצה להשיג משהו בחיינו, אז באמת הכול אפשרי!
לסיום, סיפר לנו פיליפ, שכל פעם שהוא היה עושה את הצעד האחרון על החבל ולפני שהוא היה חוזר לשים את רגליו על "קרקע בטוחה" ( אם כי אחרי הסרט והדרך ברור לי שעבורו גם הליכה על החבל עבור פיליפ זו "קרקע בטוחה" .. ) הוא היה מרים את ראשו לשמים.
המסר שלו לכולנו היה ברור – לא חשוב מה קורה בחיים שלכם – תמיד תישאו עיניכם אל-על ! (Always look Up !)!
אני מאחלת לכולנו שכאשר נהלך על החבל הדק של החיים נהלך בתחושה שאנו תמיד על "קרקע בטוחה" ונרים את הראש כשנחצה ונגיע אל צידו השני של החבל ונסתכל למעלה לשמיים רק כדי לזכור שהכול אפשרי, ובנקודת הזמן הזו נדע שהגיע הזמן לבחור את האתגר הבא. וזה תמיד יהיה – מרגש ומפחיד כאחד!
ממליצה לכם בחום לצפות בסרט,
שלכם עדיין בהתרגשות מהחוויה,
נילי דור האלה
