שלום לכם,

מזמן לא כתבתי, לא שיתפתי, לא חלקתי. הייתי בסוג של שתיקה. אם תרצו מסע אל תוך נבכי נפשי. הייתי שקועה עמוק בתהליכי התבוננות  ברגשות ובתגובות הרגשיות שלי ושל הסובבים אותי למצבים משבריים וטראומטיים אם תרצו. כאלה שהגיעו במהירות ובאופן מפתיע ובלתי צפוי וגם כאלה שהכתובת, איך אומרים, התנוססה על הקיר. אבל, לא בהכרח נעשתה עבודת הכנה רגשית לקבל את הבאות.

נשמע לכם מוכר ? בוקר אחד…בום ! חוטפים “מכה כואבת” כמו רעם ביום בהיר. הקרקע כאילו נשמטת לכם מתחת לרגליים ונדמה שכל מה שבניתם נחרב בבת אחת ? והחרדות עולות וצפות ואינספור שאלות של “מה יהיה עכשיו? ואיך אסתדר?” והרגשות סוערים ואין מנוח או מרגוע…

כאחת למודת משברים וטראומות צצה לה מן ידיעה פנימית שכזו והבנתי שהפעם זה הולך להיות אחרת. הפעם ניתנה לי הזדמנות לשם שינוי, לנהל משבר בהצלחה ולא לאפשר למשבר לנהל אותי.

אחרי הכל, אני מצויידת בידע מקצועי רב בתחום, בארגז כלים עשיר ומגוון, בניסיון חיים, בסביבה תומכת. יש לי את כל מה שאדם צריך כדי לנהל את הנסיבות שנוצרו במציאות בצורה אחרת ממה שידעתי עד כה.

לא ברחתי לעשיית יתר (אתגר גדול ל”דו-ארית” מצטיינת שכמותי), לא ברחתי לאוכל כדי לסמם את התחושות הקשות, לא התנתקתי ובודדתי את עצמי במערה (כהרגלי בקודש), ולא נכנסתי למוד של “מסכנות וקורבנות” ושאלת ה”למה זה קורה לי?”

אז מה כן עשיתי ? 

קודם כל עצרתי את הכל. הרפיתי, התבוננתי, נשארתי מחוברת לעצמי והתמסרתי.

הרגשתי את הכאב המפלח במלוא עוצמתו. איפשרתי לעצמי להרגיש בכל רגע את מה שעובר עליי והרגשות היו כל הזמן בתנועה בלתי פוסקת. בכיתי אוקיינוסים שלמים. לא שפטתי את עצמי ולא שאלתי את עצמי “מתי הבכי הזה ייגמר ?” לא שכנעתי את עצמי ש”הם לא שווים את זה” לא חשבתי “נמאס לי לבכות”. הרשיתי לעצמי לכעוס במלוא העוצמה, לזעום, לשנוא, לקנא. נבהלתי, פחדתי, נחרדתי. חוויתי הרבה אי-נחת, בעוצמות שונות ומשתנות. מדי פעם גם הופיע הצחוק המתגלגל שלי והרגשות הקשים התחלפו באחרים והרגשתי הקלה וחיבור גם לשלווה פנימית, גם לאהבה, לשמחה ולהודיה.

אמרתי תודות. על כל הטוב שהיה וישנו, על כל המובן מאליו, ועל כל הקשיים שבזכותם אני מאותגרת לזוז מאזורי הנוחות כדי להמשיך בתהליך של צמיחה וגדילה. היה לי חשוב לשמור על איזון. לזכור את האור בתוך החשיכה.

נעזרתי בחברים. פניתי לכל החברים הקרובים ושיתפתי אותם וביקשתי את עזרתם. לא היו לי ציפיות. רק העזתי לבקש ופעלתי מתוך ידיעה פנימית עמוקה שאני ראויה לקבל תמיכה וזו תגיע בכל מיני צורות ומכל מיני מקומות ולכן כדאי לשמור על פתיחות ונכונות לקבלה מכל מקור. התמסרתי

לקחתי את מושכות חיי לידיי. שאלתי את עצמי – איפה בתוך כל הכאוס הזה יש לי שליטה והשפעה ? בשיא המשבר הכל נתפס כ”קטסטרופה” בינלאומית שהחריבה את הכל, יחד עם זאת, בעצירה גיליתי שיש הרבה מאד דברים שתלויים רק בי, בהחלטות ובפעולות שאני אנקוט. אז כמילות תפילת השלווה, באמת הרגשתי איך אלוהים נותן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנות, את האומץ לשנות את אשר ביכולתי, ואת התבונה להבחין בין השניים.

מדטתי והתפללתי. החלטתי להכניס תיפלה ומדיטציה באופן קבוע לחיי. כל פעם שהרגשתי מצוקה גדולה במיוחד בימים הראשונים של המשבר פשוט עזבתי הכל והלכתי להתפלל או למדוט. הסכמתי להתמסר לכוח גדול ממני. פניתי לאלוהים, למלאכים, למדריכים רוחניים, ופשוט התפללתי לעזרתם.

שמרתי על סדר יום. דאגתי לצרכים הבסיסיים של הגוף. הקפדתי על אכילה מסודרת ובריאה, על שינה טובה, ולאחרונה גם התחלתי ללכת ברגל על בסיס קבוע. עשיתי כמיטב יכולתי בעבודה והמשכתי להפעיל את העסק ולהיפגש עם לקוחות.

תחמתי את זמני ה”קיטורים”. כל פעם שעלה בי הצורך להתלונן על מחוללי המשברים בחיי התיישבתי “לקטר” אולם מראש הגדרתי את משך זמן ה”קיטור”. בהתחלה נזקקתי לפרקי זמן ארוכים (כחצי שעה) ואח”כ יכולתי לתחום אותם גם ב-5 דקות. פרקתי את כל המחשבות המטרידות והשליליות שהיו לי ואח”כ יכולתי להמשיך הלאה.   

התנדבתי לעזור לזולת. החלטתי שחשוב לי להמשיך ולתרום ולהתנדב ודווקא עכשיו כשקשה לי אני אמשיך את הפעילות הזו. חווית הסיפוק, נתינת הערך לאחר, מעורבות במשהו כל כך משמעותי עבורי, עזרה לרומם את רוחי ולחזק את ידיי שגם בתוך קושי עדיין יש לי מה לתת לעולם.

נחשפתי לחומרים אופטימיים ומעוררי השראה. מדי יום קראתי ספרים, צפיתי בסרטונים והקשבתי לאנשים שהסיפורים שלהם נתנו לי תקווה,עוררו בי השראה ומילאו אותי באופטימיות. עשיתי מנוי על כל מיני “טיפים” יומיים שתחזקו את התחושה הזו. וכל פעם שרוחי נפלה דאגתי להשרות את עצמי בחומרים אלו.

סלחתי לעצמי. ברגעים שלא הייתי במיטבי או לא הצלחתי לעמוד במטלות או במשימות סלחתי לעצמי. חמלתי את עצמי. נמנעתי מביקורת או שיפוט עצמי. הרשיתי לעצמי זמן ריפוי, התאוששות ומחלתי לעצמי על הנפילות שהיו בדרך.

פירגנתי לעצמי עזרה מקצועית. פניתי לעזרתם של אנשי מקצוע. בעיקר פירגנתי לעצמי טיפולים. בתטא הילינג (ניצה יניב מזר) בייעוץ אסטרולוגי (חיה וסרמן), במגע ובשיחות נפש.  

בחרתי לצייר את השינוי. אתסר פומרנץ, הזמינה אותי ל”צייר את השינוי”, עוד דרך יצירתית (מומלצת ביותר) לעבור את התקופה המאתגרת הזו או לפתח את המיומנויות שלנו להתמודד טוב יותר עם שינויים (קלים או מהותיים). בשיטה שאסתר מלמדת עוברים שינויים רבים תוך כדי הציור, מרגישים מגוון רגשות, פורקים אותם על הנייר (בתנועה, בצבע ובכתיבה) ואח”כ מגלים שיותר קל לזרום עם השינויים בחיים.

חכמים ממני אמרו שהשינוי הוא הדבר הקבוע ביותר בחיים.

בני האדם מפחדים משינויים ולכן מגיבים לשינויים בצורה רגשית קיצונית ולא תמיד יודעים כיצד לפעול בתוך עולם משתנה תמידית.

משיחות שאני מקיימת עם אנשים בארץ ובעולם על בסיס יומיומי אני מודעת לכך שהאתגרים היום הולכים ונעשים גדולים יותר עבור כולנו. קצב האירועים הופך להיות מאד אינטנסיבי הן ברמה האישית והן ברמה הגלובלית. דברים משתנים, פרדיגמות מתמוססות, תבניות ומסגרות מוכרות מתרסקות. אנשים רבים מציינים שהם מוצפים בתחושות של חוסר ודאות, חששות, בלבול ועוד. ברמה האישית, הזוגית, המשפחתית, העסקית, הכלכלית, החברתית.

גוף, רגש, מחשבה כולם אמורים להיות כל הזמן בתנועה (כל חלקי הקיום והיקום נמצאים בשינוי מתמיד).

אולם יש נטייה אנושית להימנע מתנועה רגשית כי זו בהכרח עוברת גם דרך תחושות של אי – נחת וכולנו רוצים להיאחז בכל הכוח רק במה שמסב לנו עונג והנאה ולהימנע מן הכאב.

אנשים מעדיפים להשכיח רגשות כואבים, להדחיק אותם לסמם אותם בדרכים מאד יצירתיות. החדשות הרעות הן שהרגשות לא נעלמים. הן פשוט נערמים. כן כן ערימות של פסולת ביוכימית בתוך הגוף שלנו שמרעילה אותנו ואת היחסים שלנו עם עצמנו ועם העולם. כך נוצר סבל. על הכאב אין לנו שליטה אולם יש לנו אפשרות לבחור אם לסבול או להפסיק לסבול.

בתוך המשבר, לעיתים קשה לראות את ההזדמנות והטובה שתצמח לנו בסופו של דבר ממנו, אמנם חשוב להחזיק את הידיעה הזאת בתודעה שלנו ועם זאת, לא לדלג על השלב של להרגיש. גם כשזה ממש אבל ממש כואב. כי מהמקום הזה יתחולל הריפוי, שחרור וצמיחה ומהמקום הזו נוכל גם לחוש שמחה, שלווה ואהבה.

הידיעה שהמעבר דרך הכאב חד ועוצמתי ככל שיהיה יוביל בסופו של דבר לשקט, לשמחה, לרוגע, לודאות פנימית ולבהירות שתאפשר להתמודד בצורה יעילה יותר גם במרחבים של בלבול ואי-ידיעה של מה שצפוי לקרות ברגע הבא.

זה מה שאני בעצם מלמדת אנשים. להתחבר לכל מגוון הרגשות שלהם לבטא אותם, לפרוק אותם, להניע אותם החוצה והלאה ולאפשר את הרגש הבא שמבקש לעלות כחלק חיוני מלחיות את החיים במלוא עוצמתם כולל כשהחיים מאתגרים.

יש המגיעים לטיפול בשעת משבר ומצוקה ויש שבאים לרכוש מיומנויות כך שבעת משבר או תקופות מאותגרות הם כבר יהיו מצויידים בארגז כלים משוכלל שיעזור להם לעבור את התקופה הזו בצורה הטובה ביותר.

לנשים שביניכן, אם גם את רוצה ללמוד כיצד לפתח את החוסן הנפשי שלך כדי שתוכלי להמשיך לזרום בנהר החיים (גם כשהם סוערים) כשאת זו שמנווטת את הסירה אני מזמינה אותך להגיש את מועמדותך לקבוצת נשים בהדרכתי שנפתחת בתל-אביב.

לפרטים נוספים על הקבוצה ולהגשת מועמדותך הקליקי כאן.

בברכה מחוייכת

נילי דור האלה

חיים נחמן ביאליק בשירו “הכניסי תחת כנפך”, אומר ושואל. אומרים יש בעולם אהבה, מה זאת אהבה ?

אז, לרגל יום האהבה, ובמלאות השבוע 30 למותה של מורתי האהובה, דר’ אנט גודהארט רציתי לתת את התשובות שלה על הנושא המדובר ביותר היום.

בחרתי להביא נקודת מבט קצת שונה על הנושא ועל ידי כך להנציח את משנתה ואת זכרה של אחת הנשים המאד משמעותיות בחיי.

אחרי הכל, כולנו מתמודדים עם רגשות של אהבה. אבל מה זאת אהבה והאם זה בכלל רגש ?

האם אהבה היא רגש ?

רגש בלועזית נקרא E-motion והפירוש של המילה, על פי אנט גודהארט הוא שרגש זוהי (E)אנרגיה בתנועה או הוצאה (EXIT) תוך כדי תנועה. לפיכך, טענה אנט, שכל מה שגורם לנו כאב או אי-נחת אלו הם רגשות מאחר ואנו רוצים לפרוק אותם ולהוציא אותם מתוכנו. 

צער, שעמום, כעס, פחד אלו הם רגשות, שאנו רוצים להוציא מן הפנים החוצה. רגשות שמעיקים עלינו ואנו רוצים להשתחרר מהם ואם אפשר כמה שיותר מהר. אז מה לגבי אהבה ? 

האם אנו רוצים להשתחרר מאהבה ?

כל מי שאני מדברת איתו (וזה כמובן כולל אותי) היו שמחים להתפטר אחת ולתמיד מרגשות של כעס, חשש, תסכול, אכזבה, קנאה, בושה, אשמה, עלבון, חוסר שביעות רצון, צער, יגון וכדומה.

במקרה הטוב, אם אנחנו מחוברים לעצמנו ולרגשות שלנו (ובעיקר מרשים לעצמנו) נוכל לבטא, לפרוק ולהשחרר מהרגשות הללו בעזרת מנגנוני הגוף הטבעיים. אלו אותם  מנגנונים שקיבלנו עם הגיענו לעולם שנועדו לעזור לנו להוציא את הרגשות הכואבים הללו תוך כדי תנועה. מנגנונים אלו כוללים: בכי, צחוק, צעקה, רעד וכדומה. התחושה הנלווית לפורקן אינה רק הקלה. אנשים מדווחים על חיבור מיידי למקום של שקט, שלווה, בהירות, נינוחות, אור, אינסופיות – אם תרצו, אהבה.

במקרה הפחות טוב, כשאנו לא מסוגלים להכיל, או להתמודד עם הרגשות הכואבים שלנו, ננסה להדחיק, להתכחש, לסמם או להסיט את תשומת ליבנו מהתחושות הקשות הללו ולמעשה נכלא אותם בתוך הגוף שלנו לעיתים למשך שנים ארוכות. כך נסתובב בעולם בתחושה של ריחוק וניתוק ממקור החיות של עצמנו – מאותו מקור של אהבה.

לדבריה של אנט – אהבה היא המצב הקיומי הבסיסי שלנו. זוהי מהות ההוייה האנושית. כך שברגע שמשחררים את הרגשות הכואבים (שאגב יש להם תפקיד חיוני וחשוב בחיינו) חוברים מחדש למקור שלנו והפלא ופלא מגלים את האהבה הגדולה שבתוכנו. מתוך המקום האנושי הזה ניתן לבטא חמלה לזולת, לגלות אמפטיה, לקבל ולתת ללא תנאי, לשמוח, להצליח, להכיל, להקשיב וכדומה.

זוהי באמת אהבה שאינה תלויה בדבר. אהבה כזו קיימת בכל אדם באשר הוא ללא תלות ברקע המשפחתי שלו, בילדותו, בניסיון חייו וכדומה.

כל האנשים יכולים לחבור למהות הגבוהה הזו של עצמם. בתנאי שהם יסכימו לפנות מתוכם את כל ה”עננים” (אותם רגשות קשים) שמסתירים את מקור האור. האהבה.

ניתן לראות עדות טהורה למצב זה בקרב תינוקות. כל דבר שהם אוחזים, בו הם לגמרי מרוכזים בו ומושקעים בו ומרגישים אחד איתו – כאילו מאוהבים. גם כשתינוקות רכים  מסתכלים עלינו יש משהו במבט שלהם בעיניים שפשוט נכנס לנשמה שלנו ונוגע במקום הכי עמוק בתוכנו. מכירים את זה ? על האהבה הזו אנט מדברת.

לדעתי אנשים נוטים לבלבל בין אהבה לבין צרכים רגשיים אחרים.

ההבדל בין אהבה לבין הצורך בביטויים של אהבה

אנט דיברה על חמישה צרכים בסיסיים אנושיים שחיוניים להתפתחות הבריאה שלנו בילדות:

1. צורך באהבה (שיאהבו אותנו)

2. צורך בתשומת לב

3. צורך במגע

4. צורך בהערכה

5. צורך בקבלת ביטויי האהבה של הילד אל הזולת

לטענתה כשצרכים אלו לא באים על סיפוקם הבריא, המלא והמאוזן בילדות, אנשים “נתקעים” ומסתובבים במהלך חייהם עם “צרכים קפואים” כאלה שלא קיבלו מענה ולעולם לא יקבלו מענה כפי שהיו זקוקים להם בילדות.

באופן לא מודע אותם אנשים ינסו לקבל מענה לצרכים הללו, או אפילו לתבוע מענה אולם זהו מאבק שנועד לכישלון מוחוץ וכואב מראש.

זה כמובן נובע מתוך חסך עמוק, בור ללא תחתית שלעולם לא יוכל באמת להתמלא ולא חשוב מה יאמרו לנו או יעשו למעננו. זה אף פעם לא יהיה מספיק טוב.

לכן, אלו ימצאו עצמם לא פעם בכל מיני מערכות יחסים”אוהבות” כאלה ואחרות, מלאי טענות כלפי הזולת, חסרי שביעות רצון, מרוקנים, נטושים, דחויים, לא מוערכים, לא אהובים.

לדוגמא, אישה יכולה להתלונן שבן זוגה לחיים אינו אוהב אותה. הם מתווכחים ביניהם אם הוא כן או לא אוהב אותה והיא נוזפת בו ומטיחה בוא האשמות על כך שהוא אף פעם, אבל אף פעם לא מביעה את אהבתו אליה. הוא מתגונן ואומר לה “רק הבוקר אמרתי לך שאני אוהב אותך”. היא כמובן מתכחשת לכך. הוא עונה “הנה אני אומר לך שוב, אני אוהב אותך”. והיא מסתכלת עליו במבט חשדני ואומרת “אני לא מאמינה לך, אתה הרי ממש לא מתכוון לזה”.

בשונה מאותם צרכים שלא קיבלו וכבר לא יקבלו מענה ותמיד יתנו תחושה של חוסר, חסך או סוג של נכות, חיבור לאהבה אמיתית יוצר תחושה של מלאות וכל דבר שמגיע לחיים שלנו מתוך ההוויה האוהבת הזו, נחווה כמשהו שמעשיר אותנו ואת חיינו ואת מערכות היחסים שלנו ולא כמשהו שבא למלא חלל אינסופי.

הפילוסוף פרידריך ניטשה כתב: “אני חושב שהבנתי למה רק האדם לבדו צוחק; הוא לבדו סובל כה עמוק שהוא היה חייב להמציא את הצחוק”

מה הקשר בין צחוק לאהבה ?

הצחוק לא הומצא על ידי האדם, הצחוק הינו מנגנון פיסיולוגי מתוחכם שניתן לכל בני האדם במתנה. הוא אחד מיני כמה מנגנונים שניתנו לנו כדי שנוכל לבטא, לפרוק לשחרר את הרגשות הכואבים. אותם מנגנוני הגוף הטבעיים שבמקרה הטוב נועדו להוציא את הרגשות תוך כדי תנועה כוללים בכי, צחוק, צעקה, רעד וכדומה.

במקרה הפחות טוב כשבני האדם מתערבים ומנסים לשלוט ברגשות הקשים או ימנעו משימוש באותם מנגנונים, הם ידחיקו, יתכחשו, יסממו או יסיטו את תשומת הלב מהתחושות הקשות הללו ולמעשה יכלאו אותם בתוך הגוף לעיתים למשך שנים ארוכות.

דבר זה יוצר, עומס בלתי נסבל בעליל על המערכת הפיזית והרגשית שלנו, שעלול להתפץ בבוא היום כמחלה פיזית או נפשית. אולם, מעבר לכך המחיר שאנו משלמים הוא ניתוק וריחוק שגם פוגעים בחיבור שלנו אל עצמנו ואל אחרים במיוחד אלו הקרובים אלינו.

כמו שנאמר על החיוך, ניתן לומר גם על הצחוק, שזהו הקו הקצר המחבר בין הבריות.

וזה לא סוד שניתן להתחבר לאחר רק במידה שאנו מחוברים לעצמנו.

טיפים לזוגות בהתהוות או לזוגות קיימים

אנט גרסה שמערכות יחסים בין בני זוג נועדו למלא אחר שני צרכים עיקריים:

1. הנאה ועונג

2. ריפוי ויצירת מרחב לגדילה וצמיחה הדדית מתוך מקומות כואבים

כלומר, מערכת יחסים שרק מבוססת על כיף והנאה הינה מערכת שטחית ומערכת יחסים שרק מבוססת על תהליכי צמיחה תחווה כמשהו כבד, רציני וכואב.

כמו בכל דבר בחיים איזון זו מילת המפתח. חשוב מאד לוודא שמערכת היחסים של כל אחד מאיתנו מורכבת משני אלו.

המחקרים מצאו שבני זוג שצוחקים ובוכים יחד מצליחים לייצר קרבה ואינטימיות לאורך זמן, בהחלט נהנים ומתענגים זו במחיצת זה ונעזרים במנגנוני הריפוי הלא מילוליים של הגוף כדי לרפא מקומות כואבים מן העבר שצצים ועולים בתוך המערכת הזוגית שלהם.

כשכל אחד מבני הזוג מצליח לפרוק מגופו את הרגשות הקשים ומתחבר מחדש למהות, למקור של האהבה בתוכו, קל יותר לאהוב, לקבל ולהעריך את עצמנו, קל יותר לאהוב, לקבל ולהעריך את בן הזוג שלנו והרבה יותר להפסיק את הקיטורים, התלונות, ההאשמות, ולהתגבר על הצרכים הפיסיים בלבד ולעשות מעל ומעבר מכל הלב למען האהובים עלינו כי אהבת אמת רוצה את טובתו הגבוהה והנעלה בלבד של בן או בת הזוג שלנו ללא תנאים מוקדמים.

מאחלת לכולנו חיבור לאהבה האינסופית שבתוכנו.

ובהזדמנות זו הרשו לי להזמין אתכם באהבה, לערב מיוחד שאני מקיימת לזכרה של דר’ אנט גודהארט שפיתחה והפיצה בעולם את שיטת האימון ותרפיית הצחוק, שזהוי שיטה יעילה להצלחה ולהשגת תוצאות מדהימות תוך פרקי זמן קצרים.

ההרצאה תתקיים ביום חמישי הקרוב. ב-18.8.2011 בשעה 21:00

ההרצאה הינה בחינם אולם נדרשת הרשמה מראש.

לפרטים נוספים והרשמה להרצאה הקליקו על הקישור הבא::

http://www.laughtertherapy.co.il/fastsuccess/

או שמלאו את הפרטים שלכם בטופס הבא וקישור לעמוד ההרצאה יישלח אליכם בדוא”ל:

 

דואר אלקטרוני *
שם *
שאלה 1
שאלה 2

 

 

 

בברכה מחוייכת

שלכם,

נילי דור האלה

נ.ב. מוזמנים להגיב, לשאול שאלות, לעשות לנו לייק, להעביר הלאה באהבה !

 

 

 

 

 

 

גדלתי במשפחה שלקחה הרבה דברים ברצינות יתרה – החל מאופן הכנת האוכל, דרך תכנון חופשות ונסיעות, ניהול של מחלות, ציונים בבית ספר, כספים, פיטורין, מערכות יחסים וכדומה. כמובן שהקשיבו לחדשות ברדיו כל שעה עגולה, צפו בטלביזיה רבות, קראו עיתונים וניהלו דיונים שלמים על מצב האומה (דיוני סלון עקרים שכמובן לא הובילו לשום מקום מעבר לדיבורים אבל הושקעה בהם המון אנרגיה).

נדמה שתמיד הקדישו תשומת לב וחשיבות יתרה למשהו שולי במחיר של פגיעה במשהו הרבה יותר משמעותי.

לדוגמא, בבית היה נהוג לבשל ארוחות גורמה. תפריטים עשירים, מגוונים, טעימים הכל מעשה ידיהם של הוריי.

אולם, אם בטעות אימי הייתה מביאה סכין אחר מזה שאבי ביקש או ציפה הוא היה רוטן עליה, במקרה הטוב, או צורח, במקרה הגרוע, על ה”טעות הנוראית” שעשתה.

כולנו היינו מתכווצים –והאוכל, טעים ככל שיהיה, היה נתקע לנו בגרון.

זכורה לי בגדול אווירה של חוסר הנאה, חוסר שביעות רצון, ביקורתיות, סקפטיות, פאסימיות נצחית. כשאבא היה מתכונן למשהו (קטן או גדול) הוא תמיד אמר “צריך לשקול את ה-וורס קייס סנאריו (worse case Scenario)” או במילים אחרות, צריך להתכונן לגרוע ביותר. וזה מבחינתו היה להיות “מציאותי”.

היו הרבה “צריכים” בבית שלנו

מרבית חיי גדלתי על פי מה שצריך, מצופה, חייבים לעשות. אחרי הכל החיים זה עניין מאד רציני.

ה"צריכים" הללו באו לידי ביטוי בכל מיני אופנים.

צריך שיהיה לך ידע כללי נרחב לכן צריך לקרוא והרבה, צריך לאכול, לדבר, להתלבש, לחשוב, לפעול בדרך אחת מסויימת (של הוריי בלבד) צריך לשמור על איפוק (רגשי), צריך ללמוד, צריך לעבוד, צריך לעשות כסף,  צריך לקרוא את “הוראות ההפעלה” לפני שמפעילים את המוצר החדש, צריך להתחתן, צריך להביא ילדים לעולם, צריך לעשות בדיוק מה שההורים אומרים או מצפים ממך.

אני זוכרת שבשנות השלושים לחיי נסעתי לבקר חברה בספרד. אבי שאל אותי מה את מתכננת לעשות במהלך השבועיים הקרובים. עניתי: להיות עם איב. הוא הסתכל עליי בפנים זועפות ואמר, את תהיי איתה ב-30 שניות הראשונות אחרי שתיפגשו בשדה התעופה ומה אחר כך ? ואני עונה לו שוב, להיות עם איב, זה כל מה שאני רוצה. הוא כעס עלי. ונזף בי ככה לא נוסעים לחו”ל. צריך לתכנן, צריך לדעת מראש איפה להיות, מה יש במקום שחשוב / צריך לראות…אחרי נאום חוצב להבות ורציני הוא קם והלך. נעלב ולא דיבר איתי כי “ככה לא נוסעים לחו”ל”.

הצורך או הרצון החופשי שלי לא התיישבו עם תפיסת העולם הרצינית והנוקשה שלו על איך “צריך להיות ולעשות”. ודרכו הייתה יותר חשובה מלברך אותי לשלום, לאחל לי חופשה נעימה מכל הלב, לשמוח על הזכות שנפלה בחלקי לבלות עם חברתי הטובה, אך בעיקר להיות פתוח לדרך אחרת של עשייה והוויה.

היה משהו נוקשה, שתלטן, כפייתי, סגור ובלתי מסתגל בהתנהגות שלו.

זה היה פשוט קטלני.

רצינות זו מחלה קטלנית  

במשפחה שלנו, כל דבר שיכול היה להיות פשוט, מהנה וקל היה צריך להפוך למשימה “כמעט” בלתי אפשרית או לפרוייקט רציני אחרת הוא נשפט לחומרה.

שלא תביני אותי לא נכון. יש מקום לרצינות בחיינו. תגובה רצינית לחלק מהמצבים שאנו נתקלים בהם בחיים הינה חיונית ויכולה אפילו להציל חיים. כשאנו רציניות, אנו יותר ממוקדות, בהירות מחשבה ומכווננות מטרה.

הבעיה עם הרצינות, שבמקום שהיא תהיה תגובה הולמת למצב מסויים בחיים היא הופכת לדרך חיים. מה שאמור להיות תגובה קצרת מועד למצב אינטנסיבי או אפילו סיטואציה מסכנת חיים, הופך להיות הרגל מגונה של אופן החשיבה וההתנהלות שלנו ואנו נכנסות לכל מצב בגישה רצינית וכל רגע בחיים הופך להיות רציני.

במקום שהרצינות תהיה (כמו שנועדה להיות) מיומנות מצילת חיים היא הפכה אצל מרביתנו לדרך חיים מתוחה לחוצה נטולת הנאה, שמחה, צחוק, ספונטניות, גמישות, פתיחות, שובבות, סקרנות ועוד. 

רצינות לא מתחילה או נגמרת בהבעת פנים. היא משפיעה על כל מערכות הגוף (המוח, הלב, השלד, מערכת העיכול ועוד), היא משפיעה על הרגשות, מצב הרוח, הלך המחשבה, מערכות היחסים שלנו עם העולם. במוקדם או במאוחר פשוט תגיע מחלה או קריסה.

מורתי ז”ל, דר’ אנט גודהארט, נהגה לומר, יש בהחלט מצבים בחיים שאנחנו מרגישים אומללים, אז למה לא לצחוק ופשוט ליהנות ?

לקחת את הרצינות בצחוק ואת הצחוק ברצינות

כפי שתיארתי הכבדות ורמות המתח בבית היו בלתי נסבלות בעליל. מבלי להבין זאת אז “בשכל הישר” צחקתי הרבה. זה בהחלט ההפיג את המתח ושיחרר את הלחץ אצל כולנו. והרצינות התפוגגה לה עד האירוע הרציני הבא שכפי שאת יכולה לתאר לעצמך מיהר להגיע….

כשאנו רציניות רמות הקורטיזול בגופנו עולות (אחד מהורמוני הסטרס), כשהרמה של הורמון זה נשארת גבוהה לאורך זמן היא פוגעת בכל מערכות הגוף והנפש עד להתפרצות של מחלות, האצת הזדקנותם של מערכות עד לניוונם.  המחקר מוכיח יום יום שאנשים רציניים לוקים במוחם, ליבם, עצמותיהם – עקב היווצרות של נוקשות וסתימות למיניהם.

באופן לא מפתיע ההתערבויות הרפואיות המבוצעות (דרך ניתוח או תרופה) פועלות לשיפור הזרימה (זרימת הדם) , הגמישות (כלי הדם, מפרקים), הפתיחות (של המעברים החסומים).

ידוע, שהצחוק הוא אחד ממנגנוני הריפוי המופלאים שקיבל האדם שיכול בהחלט לסייע ולהחזיר לכל אחת מאיתנו את הזרימה, הגמישות והפתיחות ואלה יבואו לידי ביטוי בכל מערכות הגוף, הנפש, השכל, הרוח ומערכות היחסים.

מה איתך ? מה מידת הרצינות בה גדלת ? מה מידת הרצינות שהנך מגלה כלפי החיים ? באיזו אווירת רצינות גדלים ילדיך?

ביום רביעי הקרוב ה-3.8.2011 בשעה 21:0 אני מקיימת הרצאה באינטרנט:

מהן 5 הטועיות הגורליות של נשים מאד רציניות ואיך אפשר להימנע מהם או לתקן אותם ?

ההרצאה חינם אולם נדרשת הרשמה מראש.

להשתתפות בהרצאה יש למלא את הפרטים בטופס הבא וקישור לעמוד השידור של ההרצאה יישלח אליך למייל:

דואר אלקטרוני *
שם *
שאלה 1
שאלה 2
source

להשתמע בהרצאה,

נילי דור האלה

אתמול בבוקר קיבלתי מייל מצער. אחת הנשים המשמעותיות ביותר בחיי, דר' אנט גודהארט מורתי הדגולה לתרפייה ואימון צחוק נפטרה ממחלת הסרטן.

הייתה לי הזכות הגדולה ללמוד אצלה, להתאמן איתה, לצחוק איתה, לבכות איתה, לקבל ממנה הדרכה מקצועית צמודה. לפני מספר שבועות ראיינתי אותה בסמינרשת מיוחד שקיימנו על חשיבות הרגשות בחיינו. 

היא נשמעה ונראתה כל כך חיונית ונמרצת. תיכננתי לדבר איתה שוב לקראת קבוצה שאני פותחת והשהיתי את הפנייה שלי. והנה אתמול גיליתי שהיא כבר לא איתנו. עד כמה החיים נזילים וזמניים וברי חלוף וכמה חשוב לחיות ולמצות ולחגוג כל רגע עד תום ולא לדחות דברים למחר-כך…..

אנט ציטטה לא פעם את מלכת אנגליה שאמרה לאחר אסון התאומים, ש"צער הוא המחיר שאני משלמים כדי לזכות באהבה" אחרי הכל, ברגעים הכי כואבים ומצערים שלנו אנו מגלים גם כמה אהבה, חמלה, תמיכה ואמפטיה יש לנו בעולם הזה. ".

אז למרות הצער הגדול שאני חשה כעת וההתמודדות עם האובדן הגדול של מורת דרך חשובה בחיי. ליבי גם מלא אהבה והוקרת תודה לאחת הנשים החכמות, פורצות דרך, משמעותיות, אמיצות, מעוררות השראה, אותנטיות, מלאות כרימון שזכיתי להכיר בחיי !

כתלמידה מסורה של אנט האזנתי להרצאות שלה לעיתים תכופות. האחרונה שהקשבתי לה הייתה (כמה סמבולי) על אובדן, צחוק ודמע. כאילו הכנה מוקדמת לחדשות העצובות שהייתי עתידה לקבל דווקא עליה. לא הספקתי להיפרד מאנט כמו שהייתי רוצה. לכן החלטתי להקדיש לה את הפוסט הזה ולהביא את "תקציר" ההרצאה הזו בפניכם. 

אני מכירה כל כך הרבה אנשים שמנסים לעצור את הדמעות ונמנעים ממגע עם עצב, צער או יגון עמוק, והמחיר שהם משלמים בבריאות שלהם הוא כל כך כבד. לאנט היה מסר כל כך חשוב בתחום שאני רוצה להעביר אותו הלאה

לשם כך כתבתי את המאמר "אובדן, צחוק ודמע" בהשראת ההרצאה של אנט, כדי לחשוף אתכם לידע חשוב וחיוני שיכול להציל חיים או לפחות לטייב אותם.

לקבלת המאמר מלאו את הפרטים שלכם כאן והמאמר בדרך אליכם:

דואר אלקטרוני *
שם *

 

ובניגוד לאמירה השגורה, אני מאחלת לכם שתדעו צער. כי הוא חלק מן החיים ותמיד טומן בחובו גם מתנות גדולות שנסתרות מן העין.

שלכם

נילי דור האלה

.

שלום רב,

בשבוע שעבר זכיתי להשתתף בסדנת ה”מסע”. אני עדיין נפעמת מן ההתנסות הרכה והעמוקה כאחד ומהמתנות שהיא כבר מביאה לחיי.

המסע היא שיטת ריפוי רגשית שפותחה על ידי אישה בשם ברנדון בייס. השיטה פותחה מתוך מצוקתה האישית של ברנדון על רקע גילוי גוש סרטני ברחמה. ברנדון בחרה באומץ רב לרפא את עצמה בדרך מאד לא שיגרתית.

בניגוד לעצת הרופאה שלה שהאיצה בה לעשות ניתוח להסרה מיידית של הגידול – ברנדון לא רצה לעשות את הניתוח. היא פשוט עצרה.

בחירה בהוויה ולא בעשייה 

ברנדון עצרה את חייה והתמסרה לסרטן. היא הייתה בשקט. בהתבוננות. הגידול שלה הפך למתנה גדולה ולימים גם לתרומה משמעותית לאנושות כולה. (טוב נו, עדיין לא לכולם רק לאלה שנחשפו אליה:).

הסרטן הזמין את ברנדון למסע אישי. פגישה מחודשת עם רגשות כואבים ולא פתורים מן העבר הרחוק שלה. הנכונות של ברנדון להתבונן בשקט על הפצע המדמם, להרשות לעצמה להרגיש באופן מלא את כל הרגשות הכואבים שהיו משוייכים לאותם אירועים מן העבר, הרצון לשחרר את אותה אנרגיה מרעילה שנאגרה בגופה כתוצאה מכך כמו גם לסלוח.

כל אלה הובילו לריפוי האישי שלה (אם תרצו נס, אולם רחוק מ”נס רפואי”). המסע האישי הזה הפך בסופו של דבר לשיטה ייחודית שהצליחה לחולל ריפוי ניסי אצל אנשים רבים ברחבי העולם.

מעבר לריפוי הגוף, ברנדון הצליחה בזכות המסע הרגשי הזה ליצור פריצות דרך קוואנטיות בכל הנוגע לזוגיות שלה, להורות שלה, לעסק שלה והיא ממשיכה לחולל ניסים בחייה ובחיי אחרים מדי יום..

למען, האמת מי שמחולל את הנס הזה – זה האנשים עצמם. אנחנו עצמנו. כשאנו בוחרים פשוט להיות 100% בהוייה שלנו להיות, לחוות ולספר את האמת שלנו.כואבת ככל שתהיה.

להיות אני אותנטי 

מי שאתם כמו שאתם עכשיו זה פשוט נפלא, יחד עם זאת מה שמפריע לכם להיות מי שאתם באמת זה שאריות מן העבר, אבק הדרכים שדבק בכם ומסתיר את האני האותנטי שלכם.

כל עשייה, מבורכת ככל שתהיה, לא תוביל אתכם באמת למקום טוב יותר. כי מה שעומד בדרך ומפריע לכם זה מה שאתם כל כך מתאמצים להסתיר, להדחיק, להתכחש. דברים אלו תמיד יעמדו ביניכם ובין מה שאתם יכולים פשוט להיות.

הבחירה להיות, לחוות, להרגיש לשחרר (בדיבור, בדמעות, בצחוק) תשפר לכם את איכות החיים תשחרר אתכם מכאב ומסבל מיותר (שמופיע כשיחזורים של דברים עתיקים) ותקדם אתכם במהירות להיות כוכב נוצץ וזוהר בשמי חייכם.

כל מה שעליכם לעשות כרגע זה למרק ולהבריק את הכוכב שאתם.

ניקיון יסודי לגוף ולנפש

מעבר לחוויה אישית עמוקה ומבריאה הסדנא העניקה לי כלים להתמודד בצורה יותר אותנטית עם הרגשות שלי ועם רצף אירועי העבר שלי שמגיחים מדי פעם בהווה ומזכירים לי שיש לי מה לשחרר לחופשי. הרבה מאד שנים של כאב שכלוא בתוכי. סוג של ניקיון יסודי.

כשאנו שומעים את המילה ניקיון, יכול להיות שעולה אצלנו דימוי של מגוון פעולות ניקיון. לרחוץ, לטאטא, לשטוף, לשאוב…..אולם הניקיון שאני מדברת עליו שוב אינו כרוך בעשייה או בפעולה. הניקיון שאני מדברת עליו מתחולל מעצם הנוכחות המלאה בגוף, ברגש. ממקום של נכונות להתמסר אל הלא נודע מבלי לעשות דבר. פשוט להיות, להרגיש, לחוות ולסמוך שזה פשוט ישתחרר מן המערכת וינקה את עצמו אם רק נאפשר לזה לקרות. זה לא משהו שניתן לתפוס בשכל הישר. נהפוך הוא. אין לדבר הזה שום הסבר הגיוני. זה פשוט קורה. אבל קשה לנו לקבל משהו שאנחנו לא יכולים להבין שכלית. אנו רוצים לקבל תשובה ל”איך” זה נעשה.

הויכוח הנצחי הוא בין השכל החושב לגוף המרגיש

הויכוח הנצחי הוא בין השכל החושב שהרבה פעמים חושב שהוא ה-חכם ויודע ה-כל. לבין הגוף המרגיש שאינו “חושב” הוא פשוט יודע. השכל רוצה להבין “איך זה עובד” והרבה פעמים זה מבלבל ומתעתע בנו. ובמקום להוביל אותנו לפתרון גורם לנו להיאבק במערבולת לאבד שליטה ולשקוע עמוק יותר במצולות.

בואו נודה באמת, אם התשובה לכל הבעיות בחיים הייתה התשובה לשאלה “איך” היינו נטולי אתגרים והמצב של כולנו היה פשוט מצויין.

בשוק קיימים מיליוני קורסים וספרים שנותנים לנו תשובה “איך לעשות”….איך לרדת במשקל ? איך לנהל את הזמן בצורה יעילה יותר ? איך למצוא זוגיות אוהבת ? איך להרוויח יותר כסף ?

כל כך הרבה ידע וכלים זמינים, נגישים, פשוטים, שנותנים מענה לשאלת “האיך”.

יחד עם זאת עדיין מיליארדי אנשים מתמודדים עם בעיית המשקל, ניהול אפקטיבי של הזמן שלהם, מציאת הזוגיות האולטימטיבית, יצירת שפע כלכלי, ועוד. אגב, אם תעשו סקרים בקרב אותם אנשים הם יצטטו לכם היטב מה “צריך” לעשות כדי לפתור את הבעיה. אולם משום מה הם לא מצליחים.  היתכן, שאם “האיך” לא הצליח לגרום לנו להשיג את מבוקשנו אולי אנו מחפשים את התשובות במקום הלא נכון ?

ההבדל המהותי בין ה”מה” ל”איך”

מורים רבים מלמדים אותנו לשאול את עצמנו קודם “מה אנחנו רוצים” ורק אח”כ לחפש תשובות ל”איך”. הם רק שכחו ל”דבר” על מה שעומד ומפריע לנו בדרכנו.

כולנו רוצים להיות שמחים, מאושרים, להרגיש אהובים, שווים, נינוחים, להיות בעלי ערך לחוות תחושת שייכות. יחד עם זאת אנחנו לא מוכנים לפגוש, לחוות, ולדבר על מה שעומד ביננו לבין חיים שמחים, אוהבים ומלאי משמעות. כי המפגש הזה כרוך בהסכמה גם לעבור דרך תחושות של אי נוחות, כאב, צער, יגון, פחד, אשמה, בושה, שעמום, כעס שרובם ככולם שייכים לעבר הרחוק שלנו אולם ממשיכים להופיע בחיים העכשיווים בצורת שיחזורים כאלה ואחרים.  

ארה”ב זו דגומא מצויינת לכך זו התרבות שנמצאת בחובות הכי כבדים (אשראי), מתמודדת עם בעיות התמכרות (אוכל, סמים אלכוהול) ברמת לאומית וזו התרבות המכורה ביותר לתרופות. קרי מנגנוני הגנה משוכללים של הדחקה, הכחשה והסחת דעת מן הכאב.

ועד שלא נסכים לפגוש ת ה”מה” עומד בדרכי זה יהיה בלתי אפשרי ליישם ולהטמיע את “האיך” אני מתגבר על זה ולכן כל ה”איך” שבעולם לא יעזור לנו.

ובכל זאת – “איך פוגשים את מה שמפריע בדרך?”

“נא לא להפריע – ישיבה”

לכולנו יש את זה (רגשות), כולנו מפחדים להרגיש אותם (במיוחד את הכואבים שביניהם) וכמה שפחות נדבר על “זה” ככה זה רק ילך ויתעצם.

אז הגיע הזמן לשבת ולהרפות. להיות. לשתוק. להסכים להרגיש ולהתמסר לרגשות שעולים מבפנים. ללא שפיטה או ביקורת. לקבל בברכה כל רגש שעולה ובא. לברך גם את ההתנגדות שתעלה בדרך (והיא תעלה גם תעלה:),  לאפשר לכל רגש שעולה פשוט לעבור דרכנו (זה נשמע מפחיד אבל זה פשוט קורה, זה עולה ונע ויוצא החוצה ונגמר). 

אחרי הכל רגש זו בסך הכל אנרגיה בתנועה – E-motion. תנועה שמבקשת לצאת מבפנים החוצה. וכשכל הערוצים פתוחים ומגלים שגם כשעולים רגשות לא נעימים כמו פחד, כעס, זעם, שנאה, צער וכדומה הם מהר מאד משתחררים ומתחלפים גם ברגשות של שקט, שלווה, שמחה, רוגע, חמלה ועוד

תדברו את האמת שלכם, תצעקו אותה, תצחקו אותה, תבכו אותה, ושחררו את עצמכם לחופשי,

ועכשיו כשהצלחתם להסיר את כל המחסומים שניצבו בדרככם, נסללה הדרך ליישום והטמעה של כל הידע והכלים שרכשתם (בעזרת השכל שכבודו במקומו בהחלט מונח) שיראו לכם "איך" לעשות את זה מבלי שדבר יעמוד ביניכם לבין מי שאתם יכולים ונועדתם להיות.

אז להיות או לא להיות – זאת באמת השאלה ? עכשיו זה תלוי בכם !

תקשיבו ללב, תנו לו להנחות את הבחירה שלכם,

 

שלכם

נילי דור האלה

אהבת? – אשמך לתגובתך , וגם LIKE יהיה נחמד