כל מסע גיבורה מסתיים עם ההסכמה לחזור הביתה.
(וכן, ממש מתחילים להריח את הסוף של המסע…)
אחרי שבשלב הקודם הגיבורה שלנו התענגה על כך
שהיא נגעה ב"אושר" והגיעה אל המטרה
ולקחה פסק זמן לחגוג את ההצלחה שלה.
עכשיו הגיבורה שלנו עומדת מול רגע האמת:
השיבה הביתה.
כך כותבת הסופרת, שריל סטרייד
"הסיבה שסיימתי לכתוב את הספר הראשון שלי
היא שהבנתי, שהדבר הגרוע ביותר,
חוץ מתהליך הכתיבה של הספר עצמו,
זה לחיות עם הידיעה שלא עשיתי את זה".
היידה הביתה!
עכשיו, אחרי שהחגיגה הסתיימה
אנחנו יכולות לעבור לשלב הבא במסע.
בשלב הזה אנחנו עוזבות את ה"עולם המופלא"
וחוזרות בחזרה אל העולם הרגיל,
אותו עזבנו עם צאתנו למסע הגיבורה.
עלינו לקחת בחשבון שגם בדרך חזרה
אנחנו עשויות לחזור על חלק מהשלבים במסע
יחד עם זאת, אנחנו נמשיך לצעוד בדרך הביתה.
רגע, לא כל כך מהר!
גם בשלב של הבחירה לחזור,
יש הזמנה לעצירה.
עצירה שיש לה תכלית.
זה זמן להתיישב ולחשוב.
זמן ללקק את הפצעים הטריים
מהשלבים הקודמים במסע שלנו.
וזמן לענות על שאלה מהותית ומשמעותית
ואולי אפילו מפתיעה משהו
"האם לעצור כאן או האם להשלים את כל מסע הגיבורה?"
למה לנו בכלל להמשיך במסע המייגע הזה?
תכל'ס למדנו המון במסע הזה.
נעננו באומץ לב לצאת לדרך
מבלי לדעת מה באמת מצפה לנו.
נכנסו לבויעדם הרגשי האפל והדחוס
התמודדנו עם כל מיני שדים מהעבר
ופגשנו פייס2פייס גם מפלצות מהווה.
חוללנו שינויים, בהרגשה, בגישה,
בדרך העשייה שלנו.
פגשנו בנות ברית
ופנינו למורות דרך שסייעו לנו
בשלבים שונים במסע.
זכינו לשפע של תובנות
מרחיבות לב ודעת.
הגענו אל היעד המיוחל
שהצבנו לעצמנו בתחילת המסע.
אז בשביל מה הוואג'ה ראס הזה של השיבה הביתה?!
הרבה יותר נעים להשתכשך
במרחב התודעתי החדש.
לשמור את הכל לעצמנו.
ביננו, זה הרבה יותר מפתה 🙂
האמת, שאם נחליט לעצור כאן,
נהיה בחברה טובה.
כמה גיבורי ספרות
וגם כמה גיבורים מיתולוגיים
בחרו להישאר בעולם החדש
ומעולם לא שבו על עקבותיהם.
אין שום דבר סקסי בדרך חזרה
השיבה הביתה זו הדרך הכי מאתגרת ברמה האישית.
ראשית, עלינו להחליט חד משמעית אם מתאים
לנו לשוב בחזרה הביתה אל העולם הישן.
ושנית, עלינו לבחור אם אנחנו רוצות לחזור
ולחלוק את הקסם עם בני השבט שלנו.
אם נחזור אנחנו חייבות לזכור איזה עולם עזבנו
וכמה העולם הישן הוא סבוך, מורכב ובנאלי.
עלינו להבין מה המשמעות של החזרה הביתה
ולענות בכנות על השאלות:
- האם אני באמת רוצה לחזור לשם?
- האם אני מוכנה לחלוק את מה שלמדתי במסע?
- האם אני מוכנה להוביל אחרים בדרך שעברתי בעצמי?
זה לא כל כך קל כמו שזה נשמע…
עדויות מהשטח מורות שהרבה מהאנשים
שטיפסו על הר אוורסט מתו דווקא בדרך חזרה.
הדרך למטה בחזרה למרגלות ההר
יותר קשה מהעליה לפסגה.
גם כאן אי אפשר לעשות את זה לבד.
כמו שנעזרנו במורות דרך בעליה לעבר ה"פסגה"
עלינו לבקש עזרה גם בדרך חזרה.
עד כה עשינו חתכ'ת מסע…
המסע שעשינו עלה לנו בדם, יזע והרבה דמעות.
עבדנו קשה כדי לצלוח את האתגרים
ולדלג מעל כל המשוכות שהציבו לנו בדרך.
גילינו את תעצומות הנפש שלנו
פיתחנו חוסן נפשי בזכות כל מה שעברנו.
יצרנו לנו רשת תמיכה של מורות דרך ובנות ברית.
הסכמנו להתרחב ולהכניס אל תוך החיים שלנו
מגוון אנשים חדשים.
וגם די ברור שההישג שלנו
יהיה הרבה יותר גדול
אם רק נשכיל להרעיף את כל הקסם הזה על אחרים:
לרגש אותם,
לעורר השראה,
לנסוך תקווה,
להעיר את האמונה
ובעיקר להשפיע עליהם לטובה.
ואז…גברת בושה מרימה שוב את ראשה
למרות שאנחנו בהחלט גיבורות.
וכולנו התמודדנו עם שלל פחדים וחששות בדרך.
ברגע שנבין שחלק מהמסע זה לחזור כדי לחלוק
המחשבות של "אני לא מספיק טובה" יחלפו בראשנו.
הבחירה לא לחזור ולחלוק את האוצר שלנו
עם בני השבט שמחכים לנו,
היא לאפשר להם לגווע ברעב
רק בגלל שאנחנו חושבות
שאנחנו לא "מבשלות" מספיק טוב.
אז למה באמת כדאי לנו לחזור?
מי שיוצאת למסע הגיבורה, כמוני וכמוך,
אינה רק גיבורה בחיים שלה,
אלא יש לה תפקיד בעולם הזה.
אנחנו שליחות.
יש לנו מסר חשוב להעביר.
אמת פנימית שחייבת להיאמר ולהישמע.
ידע וכלים מעשיים ייחודיים שיכולים לעזור לנשים כמונו.
אג'נדה לתיקון עוולות העולם הישן.
אלי ויזל, ראה בעצמו שליח של הנספים בשואה.
כדי שמה שקרה למתים, לא יישכח בקרב אלו שחיים.
השליחות שלו נולדה מתוך טרגדיה אנושית נוראה.
לכל אחת ואחת מאיתנו יש את הסיפור האישי הכואב
וזה גם מקום הולדתו של השליחות שלנו בעולם.
אל לנו להמעיט בערך הכאב והסבל שאנחנו עברנו בחיינו.
אין מקום להשוואות בין כאבים וצלקות.
מה ששלנו זה הכי כואב לנו.
בלי קשר למה שאחרות עברו בחיים שלהן.
חלק מאיתנו לומדות את השיעורים בדרך הקשה…
אנחנו הופכות למומחיות בזכות הכאב שלנו.
כולנו למדנו דברים ב"דרך הקשה והכואבת.
- האם את עסוקה במה אחרים חושבים עליך
ובורחת או נמנעת ממה שבאמת חשוב לך? - האם את מעדיפה להתנגד לשליחות שלך
מאשר לבחור בה גם אם היא מעוררת בך אי נוחות? - האם את נשארת במקומות שלכאורה מעניקים לך רווח בטווח הקצר
אך יעלו לך ביוקר בטווח הרחוק? - האם את מעדיפה להישאר מתוסכלת וממורמרת
מאשר לעשות שינוי שיוביל לסיפוק ושביעות רצון? - האם את רוצה לקום בבוקר ולקלל את היום שמחכה לך
או לקום עם תשוקה ומוטיבציה וליהנות מהעשייה שלך?
זה זמן לשלוף מחברת ועט לכתוב בראש העמוד:
"מה אני למדתי בדרך הקשה בחיים שלי
והייתי שמחה לחלוק עם אחרים?"
חשוב לענות על השאלה הזאת בשיא הכנות.
התשובות לשאלה הזאת מגלות לנו
אילו אפשרויות עומדות בפנינו
לסייע לבני שבט שחוו אירועים דומים לשלנו
לפעול כדי למנוע מאותם עוולות לחזור שוב.
להציל נפש אחת זה להציל עולם ומלואו
מספיק שהמסר שלנו יחולל שינוי בחיים של בת שבט אחת.
וזה כבר יהיה שווה את כל המאמץ שלנו והחזרה הביתה.
זה כבר לא רק בשבילי או בשבילך – זה גם בשבילם!
המסע הזה אינו מבוסס על משימה אחת ויחידה.
אנחנו בדרך כלל יוצאות למסע הגיבורה
בהתבסס על המטרה שהצבנו לעצמנו
על הצרכים, התשוקות, המאוויים,
משאלות הלב והסגולות שלנו.
אבל המסע משתנה ומשנה אותנו לאורך הדרך.
ובאיזה שהוא שלב אנחנו מגלות,
שמסע הגיבורה הופך למשהו הרבה יותר גדול מאיתנו.
כן, הייתה לנו את המטרה האישית שלנו כשיצאנו לדרך
אך עכשיו אנחנו מבינות שהשגת המטרה
נועדה לשרת עוד אנשים חוץ מאשר אותנו.
אז איך מגשרים על הפערים?
החזרה הביתה זה תהליך של אינטגרציה.
אינטגרציה בין האני החדשה,
בעלת הידע הניסיון שהצטבר במסע הגיבורה
ובין ההשתלבות שלנו בעולם "הישן" שעזבנו.
העולם הישן לכאורה נראה כמו העולם שעזבנו
אך הוא השתנה לתמיד,
בזכות השינוי שאנחנו עברנו במסע.
מן הסתם אנחנו השתנינו
ולכן גם התפיסה שלנו את העולם השתנתה.
אך גם הסביבה שלנו מגיבה אלינו בהתאם
ומסתכלת עלינו ורואה אותנו אחרת.
יש חלקים שישארו מחוץ לתמונה…
מצד אחד יש לנו צוות של מורות דרך ובנות ברית
שהפכו להיות חלק מחיים שלנו.
מצד שני, יש אנשים שהיו לפני או בתחילת המסע
שכבר אינם חלק מחיינו.
הם כבר לא מתאימים למי שאנחנו היום.
סביר להניח שנתקלנו בהתנגדות
של בני המשפחה או חברות
שחשבו שכל המסע הזה,
זה הרעיון הכי גרוע עלי אדמות.
יתכן והם עדיין חושבים ככה.
יש מצב שהם גם מביעים את מורת רוחם בקול רם.
החששות מהשיפוטיות, הביקורת,
ולעיתים הנידוי והחרם של הקרובים לנו ביותר
הן הסיבות שמרבית הנשים שאני מכירה
בכלל לא מעיזות לצאת למסע הגיבורה.
או שהן בוחרות לעזוב אותו באמצע ולא לסיים אותו.
מצד אחד אני לא מאשימה אותן
(גם לי לקח 10 שנים לצלוח את החשש הזה
אני מכירה את המקום הזה בעצמי).
אני יכולה להבין את הפחד
לאבד את האישור החיצוני
של מה שנדמה לנו שנחשב
לתמיכה או אהבה.
יחד עם זאת, בתור מי שעשתה זאת,
אני גם יודעת להגיד,
שרק מי שמוצאת את הכוחות
להתמודד עם הסיכונים והאובדנים הללו
למרות הכל ואף על פי כן
מצליחה להשיג את המטרה הנעלה
ולסיים את מסע הגיבורה.
אז מה אנחנו צריכות לעשות היום
כדי להמשיך ולצעוד במסע הגיבורה?
מאחר והחלטנו לחזור הביתה ולהמשיך במסע
זה הזמן שלנו לנסח במדוייק את המסר שלנו לאחרים.
- להיזכר בכל מה שלמדנו במסע הזה
- להכיר בכל השינויים המהותיים והמשמעותיים שעשינו ועברנו בדרך
- להוקיר את ההתעצמות והגדילה שלנו
והמסר הבסיסי של כל אחת שמסיימת את מסע הגיבורה
מתחיל במשפט: "אני עשיתי את זה, גם את יכולה!"
אז בהזדמנות חגיגית זו…
אני שמחה לספר לך, שאחרי מסע ארוך ומייגע
אני חוזרת הביתה לבנות השבט שלי
מאמנות, מטפלות, מנחות ויועצות
עם מסר ודרך מובנית עבור אלו שרוצות
לתרגם את סיפור החיים הכואב
לשליחות מקצועית ייחודית, מרגשת ומתגמלת.
אני מזמינה אותך להגיש את מועמדותך
ולצאת איתי למסע מרתק שיעזור לך
לגבש, ללטש ולממש את השליחות המקצועית שלך
ולחזור עם הבשורה הייחודית לבני השבט
להם נועדת לעזור באמת.
>>>להגשת מועמדותך לתוכנית לחצי כאן<<<
את הדרך הזאת אי אפשר לעשות לבד!
אני עשיתי את זה בחיי האישיים, המקצועיים והעסקיים
ועכשיו גם את יכולה לעשות זאת ביחד איתי!
חיבוק חם ועוטף,
נילי דור האלה
