איך נעצרו גיבורות?

אני לא יודעת אם שמת לב ש"פתאום" רצף הכתיבה נעצר
ושבוע שעבר לא פירסמתי פרק במסע הגיבורה שלנו.

בדרך כלל אני מפרסמת את הפוסט ביום ראשון בבוקר
ושבוע שעבר הרגשתי ש"נתקעתי".
לא הצלחתי לכתוב.
ולכן גם לא פירסמתי.
ולשם שינוי הרפיתי.
עצרתי ונחתי.

הרגשתי שלא נכון לי לכתוב ב"כוח"
והייתי זקוקה לזמן עצירה והתבוננות.

ואת יודעת מה הכי משעשע בכל הסיפור הזה?

שכשהתיישבתי להמשיך בכתיבה היום
אז גיליתי להפתעתי, שבמקרה, או שממש לא במקרה,
זה בדיוק השלב בו אנחנו נמצאות במסע הגיבורה.
שלב העצירה, או כמו שהוא נקרא שלב "הכניסה למערה".

חיוך גדול נסוך על פני.
שמחתי שהקשבתי לבטן שלי.
כך תמיד הכל מסתנכרן בצורה שלמה.
ראיתי את ההלימה שנוצרת תוך כדי תנועה
בין התהליך שאני בעצמי עוברת ביני לביני
ובין השיתוף שלי אותך בשלבי מסע הגיבורה
שלי, שלך, שלנו.

אז כפי שנהוג לומר, להלן תקציר הפרקים הקודמים.

בפעם הקודמת שכתבתי לך הגענו לשלב
המבחנים והאתגרים במסע הגיבורה
שלב בו אנחנו עוברות שלל חוויות מטלטלות
או כמו שאני אוהבת לקרוא לו
שלב ה"דם, היזע והדמעות".

כשאנחנו מסיימות עם כל הסערות הרגשיות
וסוף סוף עוברות לשלב הבא אנחנו מזהות,
שהמטרה הסופית של מסע הגיבורה שלנו
נמצאת ממש ב"מרחק יריקה" מאיתנו.

חלק מאיתנו בשלב הזה מרגישות
איך עוד רגע קט נוכל ל"געת באושר"
כשאנחנו רואות את המטרה
מחכה לנו על קו האופק,
קרובה אלינו יותר מתמיד.

אחרות עדיין לא רואות את ה"אור"
בקצה המנהרה האפילה והארוכה הזאת
ומתבוססות באיזה שלולית טובענית,
מסתובבות סביב הזנב של עצמן
ופשוט מרגישות תקועות.

ולפעמים זה שילוב בין השניים.
מצד אחד יש לנו מעין ידיעה פנימית כזאת
שהמטרה נמצאת ממש מעבר להררי האופל
ועם זאת ברגע זה אנחנו מרגישות "תקועות" ומדשדשות
ולא ברור לנו איך בדיוק נגיע לקו הסיום המיוחל.

אז איך משתחררים מהתקיעות הזאת?

כמו שאמר מיודענו ויקטור פרנקל
"כשאנחנו כבר לא יכולות לשנות את המצב שלנו
אנחנו מאותגרות לשנות את עצמנו".

אחת הדרכים הטובות להשתחרר מהתקיעות הזאת
היא לקבל ניעור רציני ולשנות את נקודת המבט שלנו.

הגישה החדשה שנאמץ אל ליבנו
והיכולת שלנו להתבונן על המצב מנקודת מבט אחרת
תשחרר אותנו מ"התקיעות" ותאפשר לנו לעבור לשלב הבא.

כדי להמחיש את השלב הזה צ'מעי סיפור. אמיתי.
באחד מהמסעות הקודמים שלי, קיבלתי "קריאה"
להפוך את הצחוק המתגלגל שלי לכלי ריפוי רגשי
זה כבר קרה בשנת 1995 (כן, כן. במאה הקודמת)
וזה קרה באחד משיאי הקריירה המקצועית שלי
בעודי ממנכל"ת את איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית.

שמעתי את הקריאה ומאותו רגע התחלתי לחפש את דרכי החדשה .

קראתי ספרים ומאמרים וחומרים מקצועיים בנושא של תרפיית צחוק
מילאתי קלסרים עד שתפחו ונהיו שמנמנים,
ואפילו השתתפתי במספר סדנאות בתחום.

אממה, לא היו לי את הביציות להכריז קבל עם ועדה
שזה מה שאני הולכת לעשות עכשיו באופן מקצועי.
– פחדתי ממה שיגידו
– חששתי ממה שיחשבו עלי
– לא יכולתי לשאת את המחשבה שיצחקו עלי

נשמע לך מוכר?

האם גם את מדברת במשך שנים ארוכות על התשוקות שלך.
על מה שבאמת, אבל באמת בא לך לעשות בקריירה המקצועית שלך
על איך בא לך לעזוב את הכל ולעשות משהו אחר
שהוא הרבה יותר מדוייק לך ולמי שאת?

האם גם את כבר עשית את כל ההכנות הנדרשות לכך?
קראת מאמרים וספרים וחומרים,
השתתפת באינסוף קורסים והכשרות מקצועיות
קפצת על כל הזדמנות לעוד סדנה של התפתחות אישית
ומשום מה את עדיין לא מעיזה ללכת אחרי הלב
ולעשות את מה שצריך כדי לממש את השליחות שלך?

כפי שהבנת. גם אני הייתי שם. כמה שנים ארוכות.

אז מה אני אגיד לך, הגיע העת להפסיק לדמיין ולדבר על
ולהתחיל לעשות את הדבר האמיתי!

יקירתי, אין מנוס ממפגש כואב עם האמת.
רק העשייה שלנו בשטח היא, היא, הדבר האמיתי.

אפשר לבחור במודע או שלא במודע להשקיע את מיטב זמננו

• בלדבר על מה אנחנו רוצות
• לדאוג מה יקרה אם נעשה את מה שאנחנו רוצות
• לפחד אם חס וחלילה משהו ישתבש בדרך….
• לחשוש מה אחרים עלולים להגיד עלינו

אך בדיעבד נגלה שכל זה – היה ביזבוז זמן ומשאבים משווע.
ואז נשב ונבכה על כל ההזדמנויות שהחמצנו
ונשאר עם הפנים לעבר במקום עם עיניים נשואות לעתיד חדש.

אני קוראת לזה "אוננות מוחית"
כזאת שגם לא תביא לנו את האורגזמה המיוחלת.

וזה ממש לא הדבר האמיתי.

זה לחיות תמיד על יד.
לדעת ולא לגעת.
להיות "פוטנציאל" לא ממומש.
לא מרוגש.
ובעיקר מיואש.

כפי שסיפרתי לך גם לי לקח עשר שנים תמימות!
מהרגע שידעתי שאני רוצה להיות תירפיסטית בצחוק
ועד אשר התחלתי לעסוק בזה בפועל באופן מקצועי ועסקי.

לו הייתי יודעת את מה שאני יודעת היום…
אני בטוחה שלא הייתי שוהה שם כל כך הרבה זמן.
ולומדת להשתמש בעצירה הזאת בדרך אחרת.

וזה מה שאני רוצה להציע לך.

לעבור מגישה של מעצור שתוקע – לגישה של עצירה לצורך הכנה לפעולה

העצירה הזאת, אם תרצי היא סוג של "מנוחת הגיבורה".
בשלב הזה במסע אנחנו נכנסות אל תוך "המערה"
ולומדות לעשות הפרדה ברורה
בין כל סיפורי אלף הלילה ולילה שרצים לנו בראש –
בין כל התירוצים, החששות והפחדים
לבין האמת כפי שהיא במציאות.

בזמן הזה, כל מה שחשבנו שאנחנו יודעות אודות עצמנו
כל מה שהאמנו שזו האמת לגבי מי שאנחנו
פשוט מתפרק לנו אל מול הפרצוף.
וזה יכול לאיים עלינו וגם להתיש אותנו.

אפיסת כוחות ואפילו מחשבות על הרמת ידיים

בשלב הזה יתכן ונהיה כבר עייפות ומותשות מהדרך
במיוחד אחרי כל הטלטלות והסערות שהיינו צריכות לעבור דרכם.

יש כאן תחושה שאנחנו בריקוד טנגו סוער עם החיים.
צעד אחד קדימה (לעבר המטרה)
שני צעדים אחורה (עוד פעם מתרחקות ממנה).

וכן, לפעמים זה מתסכל עד ייאוש
וכל מה שבא לנו זה להרים את הידיים ולוותר
לעצמנו ועל עצמנו ועל מימוש השליחות שלנו.

אז אנחנו עוצרות את ההתקדמות במסע הגיבורה שלנו.

לעיתים לפרק זמן קצר (כמה ימים)
ולעיתים לתקופה ממושכת (אפילו עשרות שנים).

כמו שכתבתי בעבר, אין זמן קצוב וידוע מראש למסע הגיבורה
זה משהו שמשתנה ממסע למסע ומאישה לאישה.

מייאוש לתקווה וחוזר חלילה

אני לא רוצה לייאש אותך אך,
מאחר והמבחן הגדול במסע הגיבורה עוד לפנינו,
אז למען האמת, זה זמן ממש טוב לעצירה.

זמן לאסוף כוחות ולהתכונן למה שצפוי בשלב הבא.

לכן, מעבר להכרה בשלב הזה שאנחנו קרובות למטרה שלנו
אנחנו רוצות להשתמש בפסק הזמן הזה
כדי להתמקד בהיערכות ובהתכוננות לקראת הבאות
עוד לפני שאנחנו הולכות לממש את המטרה שלנו.

במסע הגיבורה אנחנו לומדות
גם לשנות את דרך הפעולה שלנו
אך בעיקר לפעול ולעשות
במיוחד במקומות בהם נמנענו ונתקענו בעבר.

כדי להגיע בסופו של דבר אל היעד הנכסף,
הדרך היחידה לצאת מהמערבולת של
המבחנים והאתגרים והמכשולים שבדרך
היא על ידי שינוי הגישה וההרגשה.

איך משנות את הגישה וההרגשה?

פשוט מאד.
פונות למורת דרך!

את בטח כמוני, וכמו עוד רבות וטובות שפגשתי בדרך.
שנורא אוהבות להגיד את המשפט
שתמיד נהיה בצד הנותן, נכון?

עכשיו תעני לי בכנות, עם יד על הלב,
את לא ממש אוהבת לפנות ולבקש עזרה, נכון?

מה אני אגיד לך, פה טמון הכלב!

הגישה הראשונה שעלינו לשנות במסע הגיבורה.
היא המעבר מתפיסה הישרדותית של "אני יכולה לבד"
לתפיסה מנהיגותית בוגרת של הכרה בערך של "שותפות לדרך".

אין יותר מקום למחשבות ודיבורים בסגנון:
"אני יכולה לבד"
"אני סומכת רק על עצמי"
"אני יודעת מה צריך לעשות"
"אני אלמד את עצמי"

לשיח אחר יותר מרוכך, בוגר ומתמסר:
– אני צריכה מישהי שתתמוך בי
– אני רוצה מישהי שתלך איתי יד ביד ותעזור לי בדרך
– אני זקוקה למישהי שעשתה את זה לפני שתלמד אותי
– כדאי שאפנה לקבלת עזרה ויפה שעה אחת קודם

איפה ישנן עוד מורות כמו המורה ההיא?

תחשבי על מורת הדרך שנעזרת בה בשלבים הראשונים של המסע
האם היא לדעתך יכולה לעזור לך לעשות את השינויים הנדרשים בגישה שלך?

אם לא הייתה כזאת בנמצא, או שהיא לא מתאימה.

תחשבי מי מורת הדרך שיכולה להתאים לשלב הזה במסע שלך?

אני אהיה הכי גלויה וישירה איתך:

•  יש לך אותי. (אם את כבר ממש בשלה לקבל את מה שיש לי להציע לך)
• את יכולה לפנות לחכמת ההמון בפייסוש ולקבל המלצות חמות מנשים אחרות שעושות דרך ונעזרות באחרות.
• את יכולה ל"ברטר" – לתת מהסגולות שלך ובתמורה לקבל עזרה ממורת דרך. (כזאת שאת זקוקה למה שיש לה לתת לך והיא זקוקה למה שיש לך לתת לה – ווין ווין).

אז איך אנחנו גורמות לעצמנו לעצור ולבקש עזרה?

בואי שניה נשנה את נקודת המבט שלנו
לגבי המהות של בקשת עזרה וקבלתה.

איך את מרגישה כשפונים אליך ומבקשים ממך עזרה?

אני בטוחה שאם את מאמנת, מנחה, יועצת, מטפלת
או אם יש לך זיקה למקצועות הללו
אז יש סיכוי טוב שכמוני גם את מרגישה התרוממות רוח,
כל כולך נרגשת מהזכות וההזדמנות להתגייס
להושיט יד, לתת כתף, להעניק אוזן קשבת
ולעשות את כל מה שביכולתך כדי לסייע למי שפנתה אליך, נכון?

תכל'ס זה מה שנועדנו לעשות ולכן אנחנו אוהבות לעזור.

עכשיו בואי נעצור שניה ונשאל את עצמנו בכנות:
למה כשזה מגיע אלינו אנחנו לא נותנות לאחרות לעזור לנו?
אחרי הכל יש שם מישהי שיכולה לעזור לנו ותשמח לעזור לנו

אז למה אנחנו מונעות ממנה את השמחה העילאית הזאת?
ושוללות מעצמנו את האפשרות לקבל את העזרה לה אנו כל כך זקוקות?

במסע הגיבורה, אנחנו עוזרות ונעזרות לאורך כל הדרך.
כי לגיבורות תכל'ס אין דרך אחרת.

"אי־שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות."
אמר הגאון איינשטיין בכבודו ובעצמו.

בקיצור, אם ניסיתי עד עכשיו לפעול לבד במסע הגיבורה שלך
ומן הסתם חלק מהדברים הולכים בקושי רב או לא צלחו לך

אני רוצה לעודד אותך לפנות לקבלת עזרה ממורת דרך שעשתה זאת לפניך!
"בלי כן, אבל…." שזה אחד מהמשפטים הכי תוקעים בעולם!

להפסיק להיות תרצנית, דעתנית ועקשנית ולהתחיל להתמסר ולהיעזר

הרבה פעמים אנחנו:
– נתקעות בעמדה שלנו
– מגינות בחירוף נפש על הגישה שלנו
– מתעקשות על הדעה שלנו
– מספרות למה זה לא אפשרי לנו…

ולאן זה בדיוק לוקח אותנו? ואיך זה מקרב אותנו למטרת העל שלנו?

"מה יודעת הדגה על המים שהיא שוחה בהם כל ימי חייה?"

ביננו, אנחנו לא בנויות לראות את הדבשת של עצמנו
ומה לעשות שיש דברים בתוכנו שנסתרים מעיננו.
במקרים אלו, רק מישהי שחיצונית לנו
יכולה להתבונן על הדברים מהצד מנקודת מבט שונה משלנו
מישהי שאינה מעורבת ואינה מדשדשת בביצה הרגשית כמונו
שיכולה לעזור לנו לגלות את אותם דברים.
מפגש עם מישהי כזאת זו אחת המתנות הגדולות שנוכל להעניק לעצמנו.

להסכים ולקבל את המתנות של מורות הדרך ובנות הברית שלנו

אין לי ספק שגם את כמוני ושיש לך ארגז כלים עשיר שאספת לאורך כל שנות חייך.
יחד עם זאת, הכלים שיש לנו לא תמיד יכולים לעזור לנו בכל מצב.

אחד הדברים הקסומים שמתחוללים במסע הגיבורה
זה שאנחנו כל הזמן לומדות ורוכשות כלים חדשים לאורך כל הדרך.
ומסיימות את המסע עם ארגז כלים הרבה יותר עשיר ומפואר ממה שהתחלנו.

אך, הרשי לי שוב להדגיש את החשיבות
של שחרור הציפיות והאחיזה שלנו בתוצאות הסופיות
או מאיך שהדברים אמורים להיראות בסוף מסע הגיבורה

כרגע כל שעלינו לעשות זה פשוט
להסכים להתמסר אל כל מה שקורה לנו בדרך.
לזכור, שאולי נדמה לנו שאנחנו עושות צעדים קטנים
אך יכול להיות שתהיה להם השפעה גדולה מאד על העולם.

בסוף יש סיכוי טוב שנגלה שכל השדים והמפלצות שפחדנו מהם
היו בסך הכל פרי יציר הדימיון שלנו.

שאחרי הכל, זה לא היה כל כך מפחיד כמו שחשבנו…

אך בשביל זה עלינו לגייס את האומץ לב שלנו
כדי להסתכל בלבן של העיניים של ה"תקיעות שלנו"
וכדי לקבל עזרה ממנטורית חכמה
על מנת שנוכל להשתחרר מהמעצורים שלנו
ולהמשיך לשלב הבא במסע הגיבורה.

האם את מוכנה:

• להתבונן בבעיה שהיא המעצור הגדול ביותר שלך עכשיו?
• לעשות כל שביכולתך כדי לגלות איך להשתחרר ממה שתוקע אותך?
• לקבל עזרה כדי להתקדם לשלב הבא במסע הגיבורה?

אם ענית כן, על אחת או יותר מהשאלות הללו

אני רוצה להמליץ לך על מתכון בדוק לשחרור מתקיעות רגשית.
המתכון הזה משמש אותי ואת הנשים שאני מלווה כל פעם שאנחנו מזהות
שיש תקיעות בדרך למימוש והגשמה של השליחות שלהן.

מאחר ושני הדברים שאנחנו נדרשות לעשות בשלב הזה בו זמנית.
– לשנות גישה (נקודת מבט על התקיעות שלנו)
– ולשנות את ההרגשה (שנלווית לתקיעות שלנו).

אני רוצה לגלות לך סוד קטן אך בעל משמעות גדולה.
בדיוק אותו הרגש שתוקע אותך בשלב הזה במסע הגיבורה
הוא גם המפתח שישחרר אותך מהתקיעות.

אני מזמינה אותך לקבל ממני בקישור שכאן
את המתכון הבדוק לשחרור מתקיעות רגשית:
http://connect2lead.mypages.co.il/pages/31561

כל מי שתרכוש לעצמה את המתכון המלא לשחרור מתקיעות רגשית
תקבל ממני גם תרגיל בונוס במתנה
שילמד אותה איך להסתכל על כל אתגר או בעיה במסע הגיבורה
מפרספקטיבה חדשה כדי שתוכלי להגיע לפתרון חדש יעיל ומועיל עבורך.

עכשיו הבחירה בידיים שלך.

לעצור כאן ולהסתפק במה שקיבלת מהקריאה ולהמשיך לדמיין מה יכול היה להיות….
או להפשיל שרוולים ולהתחיל לעבוד ברצינות
על מנת להיערך עם הכלים שאני מציעה לך
לקראת המעבר לשלב הבא במסע הגיבורה שלך.

הנה שוב הקישור לקבלת כל המידע אודות
המתכון הבדוק לשחרור מתקיעות:

http://connect2lead.mypages.co.il/pages/31561

יחד איתך באש ובמים לאורך כל הדרך.

חיבוק חם ועוטף,
נילי דור האלה