היי,

אני רוצה לקחת אותך להצצה ביומן הרגשי האישי שלי.

אני לא יודעת מה איתך, אבל לא עובר יום שאני לא מרגישה.

אני מרגישה לפחות פעם אחת ביום (אם כי, בדרך כלל אני מרגישה הרבה יותר).

כל פעם שאני באינטראקציה עם העולם בחוץ או שפתאום המוח שלי מתחיל לטחון ללא הפסקה מתעוררים משנתם שדוני הרגש (שדונים במקרה הקל ושדים גדולים במקרי קצה…).

היום, לכאורה היה יום שקט ושיגרתי חיי.

זה התחיל בבוקר, אחרי לילה קצר ושינה לא משו משו, החתולות העירו אותי עם אור ראשון. הייתי מתוכננת לסוע לפגישה מחוץ לעיר. והתחיל המאבק הפנימי המוכר, "לסוע או לא לסוע, זאת השאלה?".הגוף הכריע. במצב כזה אין מצב – המחלה לימדה אותי לא לדחוף את עצמי מעבר לגבולות שלי.

נאלצתי לבטל את הפגישה. לא לפני שגל רגשות אשם הציף אותי על הביטול ברגע האחרון. (איך אני יכולה לעשות להם את זה). אחרי הכל, כבר כמה חודשים אני מחכה לפגישה הזאת, אז מה עכשיו אני אפסיד אותה? התבאסתי לאללה.

ירדתי להכין לי א. בוקר. וכשפתחתי את הארון מתחת לכיור, גיליתי ששקית הזבל עולה על גדותיה.אחי, שמתארח אצלי, הבטיח שיוריד אותה כשהוא יוצא בבוקר לעבודה. נו, נו, נו, גברת שיפוטיות הופיעה לה משום מקום ציקצקה בלשונה, וחשבה לעצמה, "מבטיחים ולא מקיימים, אוף! אי אפשר לסמוך על אף אחד…התעצבנתי.

נכנסתי למשרד, ובדקתי מיילים. הגיעה הודעה מסוכן הביטוח שלי עם הפוליסה החדשה. פתחתי וחשכו עיני. היה פער של 500 שקלים בין ההצעה שהוא נתן לי בעל פה לבין החיוב בפועל. רבאק, מה קורה פה היום. למה מילה זה לא מילה?! התרגזתי נורא…

זה מיד הזכיר לי עוד הבטחות שלא קויימו. נזכרתי שהבנק טרם שלח לי מסמכים שהיו אמורים להגיע לפני חודשים. התקשרתי למוקד ושם נאלצתי לחכות יותר משעה עד שטרחו לענות לי …הצ'טעממתי מחץ.

אני עומדת לפני קבלת החלטה בשני פרוייקטים גדולים בעסק. אני מתה לעשות אותם ובו זמנית, רועד לפי הפופיק. מדובר בהשקעה לא מבוטלת. יש פה סיכוי אדיר וגם סיכון לא קטן. זה מפחיד אותי. ראיתי איך אני נכנסת לפאניקה עם כל מייל שמקרב אותי לסגירת העסקה…

וכל זה קרה הבוקר. במהלך 4 שעות.

לא היה פה משבר לאומי. ולא טרגדיה וגם לא משהו יוצא מגדר הרגיל. ועדיין הרגשות ה"שליליים" כיכבו בכל צומת בה הייתה לי התקלות עם אנשים, מיילים או סתם הפלגתי במחשבות על העבר או על העתיד.

הרגשות הם חלק מסדר היום שלי.

הם מקבלים תשומת לב וטיפול מסור, ממש כמו הצרכים האחרים שלי באוכל, שינה, תעסוקה, חברה, בילויים וכדומה.

הרגשות שלי הם שם תמיד.

הולכים איתי יד ביד לכל מקום.

בין אם אני אודה בכך או לא. בין אם אנסה להדחיק ולהתעלם מהם או להרגיש אותם ולאפשר להם להיות.

זה מה שקרה לי הבוקר וככה הרגשתי בכל מצב נתון.

בין לבין לא חסכתי מעצמי צחוק, או בכי וגם שיחררתי איזה נביחה קטנה או שתיים כדי לשחרר לחץ.

אבל לא עצרתי כאן.

אחרי השחרור וההקלה המשכתי הלאה.

כי רק להרגיש, לבטא ולשחרר, מבחינתי זה רק חצי מהעבודה הרגשית. ואני לא אוהבת לעשות חצי עבודה 🙂

כל פעם שמתעורר בי רגש כואב אני עושה את כל שבעת השלבים של מנהיגות רגשית.

• אני מזהה את הרגש הכואב
• אני מרגישה ומכילה את הכאב
• אני מאפשרת לגל של הכאב לזרום ולעבור דרכי
• אני מבטאת את הרגש דרך צחוק, בכי, רעד, זעקה
• אני מוודאת ששיחררתי עד תום ויש תחושת הקלה מלאה
• אני שואלת את הרגש שאלות רלבנטיות כדי לקבל ממנו שגר (מסר)
• אני משתמשת באנרגיה של הרגש כדי לגשר בין השגר והתובנות שקיבלתי לבין הפעולה שעלי לעשות עכשיו כדי להירפא, ליצור, לצמוח ועוד…

למה אני מוכנה להתמסר לכאב?

1. כי אני רוצה להרגיש שחרור והקלה וכל הזמן לסלק את המועקה מעליי ולא להגדיל אותה
2. כי אני רוצה לקבל את הסוכריה המתוקה על מקל שלכל רגש כואב יש לתת לי
   (אני אוהבת מתנות!!!)
3. כי אני רוצה לתפוס טרמפ על גל האנרגיה שהשתחררה כשפרקתי את הכאב, ולנצל אותה
   כדי לנוע קדימה ולעשות שינוי.

וזו הסיבה שכתבתי לך לפני יום-יומיים את מכתב האהבה שלי.

כי אני לא אוהבת לשמור את המתנות האלה רק לעצמי.

גם לך מגיע ליהנות מהם!

בעקבות מכתב האהבה שלי, קיבלתי המון תגובות.

לדוגמא:

• אין לי פניות רגשית. אני עסוקה בהשקעות בנדל"ן. (כאילו הרגשות לא הולכים איתה כשהיא צריכה לבחור ולהחליט מה לעשות).
• אני מפחדת להתמוטט נפשית – יש לי שני בני משפחה אחת "קוקו" והשני בדיכאון ומסומם על תרופות, הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו זה להתחבר לכאב שלי.
• יש רובד רגשי עמוק יותר שאני לא מצליחה להגיע אליו לבד. הצלחתי להרגיש ולזהות מה אני מרגישה ולמה וגם הגעתי אחרי בכי לשחרור והקלה, אבל שם זה נעצר…
• אני עסוקה עכשיו בטיפול בבת משפחה על ערש דווי, כשהחיים יחזרו לשגרה אני מקווה לחזור ולטפל בעצמי.

האמת, מודה באשמה, גם אני שיחררתי לאוויר העולם משפטים דומים לאלה.

גם אני הייתי שבויה באותם אמונות.

שעמוס לי ואין לי זמן, כוח, כסף, פנאי.

שאם אני ארגיש את הכאב השמיים יפלו וארובות השמים יפתחו ולעולם לא יסגרו ועולמי יחרב.

אמנם בכיתי וצחקתי יחסית בקלות למזלי ופרקתי חלק מהכאב תוך כדי תנועה…אבל לא הלכתי מעבר לזה פחדתי להסתכל מה יש שם מעבר להררי החושך.

ואז גיליתי שהמחיר ששילמתי כשאני לא מתחברת לכאב, הוא כל כך כבד: כמו, דיכאון, משברים ביחסים עם אנשים, בעיות כלכליות, הפרעות אכילה, מחלה כרונית, מספיק לא?

לעומת זאת הרווח שיש לי בחיבור לכאב הוא פי כמה יותר משתלם!

בזכות הרגשות:

אני קרובה יותר מאי פעם למהות האמיתית שלי ולאהבה עצמית.
צימצמתי את הפער בין הרצוי למצוי בחיים שלי ואני מרגישה יותר סיפוק ושלווה פנימית מאי פעם.
אני פועלת כל הזמן לעורר השראה להעצים אחרים ולהשאיר חותם – עוזרת למי שבוחרת להשתמש בשירותי וזקוקה למה שיש לי להציע – וכל זה ממלא אותי בשמחה גדולה.

עצם הידיעה שאני עושה משהו מהותי ומשמעותי כדי להשאיר את העולם הזה מקום קצת יותר טוב, רגיש מרגיש ומרגש היא הסיבה שלי לקום כל בוקר למרות הכל ואף על פי כן…

היום כשאני יודעת שהרגש הכואב שלי הוא גם המנעול וגם המפתח בדרך לחירות רגשית אני כבר לא מספרת לעצמי יותר סיפורי אלף לילה ולילה.

אני מוכנה להרגיש.

להרגיש הכל.

כל רגש ללא יוצא מן הכלל וללא תנאים מוקדמים.

גם ביום שיגרתי וגם ביום שהקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים. גם כשאני לבד וגם כשאני מטפלת באחרים אני לא מזניחה את הרגשות שלי.

נכון זה לא קרה ביום אחד.

אבל זה קרה כשהייתי מוכנה לקחת אחריות על הרגשות שלי ולצאת למסע הגיבורה של חיי.

הייתי צריכה לשכוח את כל מה שלמדתי אודות רגשות וללמוד שפה חדשה – דרך הגוף ובמקום להיות אוייבים עויינים שכדאי להתרחק מהם כמו מאש, הרגשות הכואבים הפכו לחברים הכי טובים שלי במסע הזה.

לא יודעת אם קראת את מגילת מכתב האהבה עד הסוף, אך בסיומו הזמנתי אותך ל"דייט אינטימי" איתי כדי שגם את שמרגישה שזה נכון לך, תוכלי כבר לצאת לדרך הרגשות ולצעוד במסע הגיבורה של חייך.

הנה שוב קישור למכתב, תוכלי למצוא את כל הפרטים אודות הדייט והרישום למפגש אינטימי איתי הם ממש בסופו של המכתב.

http://connect2lead.mypages.co.il/pages/25578

על הדרך אם תקחי את הזמן ותקראי את הכל בעיון, אני מבטיחה לך תלמדי דבר אחד או שניים על רגשות.

יש לי תחושת בטן שזה יהיה שווה את זה!

באהבה,

נילי דור האלה