גם אצלי הכל התחיל בראש…
בשנת 1986, הייתי סטודנטית למדעי המחשב באוניברסיטת ניו המפשיר בארה"ב. אחרי שלושה סימסטרים הבנתי שזה לא זה. הייתי מוכנה להודות ביני לביני, שאני מנסה לרצות את אבא שלי ולהוכיח לו שאחרי שני אחים מהנדסים, גם הבת שלו יכולה להיות אשת מחשבים. בצעד אמיץ החלטתי לעזוב את הפקולטה למדעי המחשב ולעבור ללימודי פסיכולוגיה.
באותה נקודת זמן פגשתי את איב, ישראלית לשעבר שעבדה בקמפוס בתור מנהלת של מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ואונס. איב שאלה אותי לגבי התוכניות שלי לעתיד וסיפרתי לה שאני רוצה לעסוק בסקסולוגיה…היא הביטה בי ואמרה "יש לי הצעה בשבילך".
בשבוע שלאחר מכן, זומנתי על ידי איב לראיון התאמה לקורס הכשרת מתנדבות להתערבות בשעת משבר על רקע תקיפה מינית. בראיון נשאלתי, מדוע אני חושבת שנשים נאנסות. עניתי בביטחון מופרז ובנימה מאשימה: מי שהולכת במיני, מזמינה אונס. אם האישה שתתה אלכוהול, אז היא אחראית למה שקרה לה לפחות ב-50%. תשובותיי היו ואריאציה של מה ששמעתי בבית, בבית הספר, בצבא. למעשה מצאתי את עצמי מצטטת, ללא כל מחשבה עצמאית, מסרים שנחשפתי אליהם באופן ישיר או עקיף המאשימים את הקורבן בתקיפה.
מבורות חברתית למודעות מקצועית
כל פעם שאני חושבת על אותו ראיון אני עדיין "קצת" מתביישת במה שאמרתי שם. למרות שברור לי שדבריי היו תוצר מובהק של בורות חברתית. אני, כמו רבים אחרים, אימצתי אמונות ודעות שהועברו אלי בכל מיני אופנים על ידי בני המשפחה, החברים והחברה.
מעולם לא ניתנה לי (וליתר דיוק – לא לקחתי) את ההזדמנות לבחון את אותן אמונות. עד לאותו רגע באוניברסיטה.
בתום הראיון, איב לא רק שלא זרקה אותי מן החדר, היא אף קיבלה אותי בזרועות פתוחות לקורס הכשרה שעתיד היה לשנות את חיי.
עד היום אני מודה לאיב על הבחירה שעשתה, שלמרות דעותיי השגויות אודות נפגעות תקיפה מינית, בתבונתה וגדולתה זיהתה שאני שבויה בדעות קדומות והאמינה בכל ליבה שהחשיפה לתכני הקורס, יפריכו את המיתוסים ויעזרו לי לשנות את האמונות והעמדות שלי אודות הנושא. יתרה מזו, שיש לי את היכולת ללוות, לתמוך ולסייע לאותן נשים באופן המקצועי ביותר.
זה כמובן הצריך פתיחות מצידה והימנעות מביקורת או שפיטה שלי ואולי אפילו סיכון שלא אשתנה או שלא אשנה את עמדותיי. וזה הצריך פתיחות מצידי להיחשף לתכנים חדשים, להתבונן באמונות ובעמדות שלי, ללמוד לחשוב אחרת ולפעול בהתאם ובסופו של דבר להשתלב באופן מקצועי בתחום.
מה קורה כשמשנים את האמונות ?
קורס ההכשרה הזה, היה אחד הקורסים המשמעותיים ביותר שלמדתי באוניברסיטה (שלא במסגרת תוכנית הלימודים לתואר). הוא למעשה היווה נקודת מפנה בחיי. עד כדי כך שהוא הכתיב את בחירתי המקצועית למשך העשרים שנה שלאחר מכן.
יתרה מזו, העלאת המודעות והשינוי בגישה שלי היה הבסיס לפיתוח היכולת המקצועית שלי להעניק סיוע מעולה לנשים שנפגעו מתקיפה מינית, ליווי ותמיכה נפשית, נקייה מכל שיפוטיות ביקורת, חוסר קבלה או האשמה.
למה אני מספרת לכם את כל זה?
כי גם בתחום שאני עוסקת בו היום, תרפיית צחוק, עברתי הרבה שינויים כמטפלת. וכמי שעוסקת היום בהכשרה של אנשי מקצוע בתחום אני מוצאת את עצמי פעמים רבות בתפקיד של "איב" כמראיינת. אני נתקלת בבורות, חוסר ידע ובאמונות שגויות שמנהלות את אנשי המקצוע. כל אלה מונעים מהם להשתמש בכלי הנפלא הזה שיכול להטיב עם המטופלים שלהם באופן משמעותי . הידיעה הזו רק מגבירה אצלי את התשוקה להוביל את השינוי בתחום בקרב אנשי טיפול.
אבל לא תמיד חשבתי כך…
כל חיי צחקתי והצחוק המתגלגל בא לי מתמיד די בקלות. אבל את זה ייחסתי בעיקר להיותי מצחיקה (כך שבאופן לא מודע עשיתי תמיד חיבור בין צחוק להומור).ידעתי שיש לי תפקיד מרכזי בחבר'ה "להצחיק" אנשים או לגרום להם לצחוק. נדמה היה לי תמיד שצחוק קשור איכשהו למצב רוח טוב ולא זכור לי שידעתי באופן מובהק שאנשים צוחקים ממקומות כואבים.
האמת, אף פעם לא עצרתי כדי לחשוב מה מניע אנשים לצחוק, מדוע הם צוחקים במקומות "לא מותאמים" לכאורה, ומה קורה להם באופן פנימי או חיצוני בעקבות הצחוק. ויחד עם זאת משנת 1991 התחלתי לקרואעל הנושא (עשיתי זאת בשקט ובצורה מחתרתית…אחרי הכל הייתי אישה שעסקה בנושא מאד רציני, סיוע לנפגעות תקיפה מינית…אז מה יגידו או יחשבו עלי אם עכשיו פתאום אחליט לעסוק בריפוי דרך צחוק…).
לימודים משני ומצילי חיים
כמעט באותו האופן בו חיי השתנו מבחינה אישית ומקצועית בזכות אותו קורס שלקחתי באוניברסיטה. כך קרה מאז שהתחלתי ללמוד לעומק את הנושא של תרפייה צחוק. ההחלטה האמיצה שקיבלתי בגיל 40 לשנות כיוון מתחום של טיפול בנפגעות אונס לטיפול באנשים בכלל באמצעות צחוק, השפיעה בצורה דרמטית הן על חיי והן על חיי המקצועיים כמטפלת.
הלימודים בתחום של תרפיית צחוק, הפגישו אותי שנית, עם הצורך לבחון מחדש את העמדות והאמונות שלי אודות הצחוק בכלל ואודות המנגנון הזה ככלי ריפוי בפרט. לגלות פתיחות, לפתח רגישות, ואפילו לשנות התנהגות.
בחרתי ליישם במהירות את כל מה שלמדתי וקיבלתי הזדמנות לבדוק את הכלי גם בחיי האישיים, כשהחיים זימנו לי רצף של אירועים ממש לא מצחיקים. בשנת 2006 בתחילת דרכי כתירפיסטית בצחוק, איבדתי שלושה מבני משפחתי תוך חמישה חודשים ובין לבין חייתי בצל ההפגזות במלחמת לבנון השנייה. בנוסף העסק שלי התרסק לרסיסים. דווקא אז גיליתי את עוצמתו האדירה של הצחוק להליך הריפוי והשיקום שלי. יותר מזה, ליכולת לעבור את התקופה המאתגרת הזו בצורה שפויה ומאוזנת.
את מה שלמדתי מהמורים הטובים בעולם ומתוך ניסיון חיי, הבאתי אל העבודה הטיפולית שלי, רק כדי לגלות שוב ושוב את עוצמתו של הצחוק ותרומתו האדירה ככלי להתמודדות והתגברות יעילה בהליך טיפולי.
היום, אני לא רק מסייעת לאנשים להתגבר על כאב, משבר או טראומה בעזרת הצחוק, אלא מלמדת מטפלים כיצד ניתן לשלב את הכלי הזה – הצחוק – כחלק אינטגרלי מטיפול מערבי או משלים, טיפול פיזי או רגשי, טיפול אישי או קבוצתי.
היום אני מגלה (הפעם מן הצד של המראיינת) שבדיוק כמוני, מטפלים רבים טובים ככל שיהיו, מקצועיים ככל שיהיו בעבודתם, מסורים ככל שיהיו לרווחת מטופליהם, עדיין שבויים במיתוסים, אמונות שגויות ועמדות שמונעות מהם שימוש מודע ויזום של הצחוק ככלי חיוני בתהליכי ריפוי והחלמה. כפי שציינתי, העובדה הזו מצערת אותי ולכן יש בי תשוקה בוערת להביא בפני העולם הטיפולי מתודות טיפוליות חדשות ויעילות באמצעות צחוק – שיכולות לשנות ולהציל חיים.
זו לא רק עבודה זו באמת שליחות
מה שאני עושה היום, אינו רק "עבודה" אלא שליחות אמיתית.
אני מאמינה בלב שלם, שכל מטפל שמגלה שיש כלי שיכול לשנות או להציל חיים, להקל או לשכך כאבים, לעזור למטופלים – ירצה ללמוד את השימוש בכלי על מנת להטיב עם המטופלים שלו.
לכן, אני מרגישה שזו חובתי האישית, המקצועית והמוסרית להביא את הידע התיאורטי והמעשי החשוב הזה לכמה שיותר מטפלים שרוצים להביא אור ומזור למטופליהם בדרך יעילה, מהירה ומוכחת !
הגישה תלויה בגישה
הגישה הפיזית והרגשית לצחוק משחרר ומרפא, תלויה בגישה של המטפל והמטופל למנגנון הטבעי הזה.
על מנת להפוך את הצחוק לזמין ונגיש יותר הן למטפל והן למטופל, יש חשיבות גדולה לבחינה מחודשת של האמונות שלנו כמטפלים ומטופלים אודות הצחוק. כמו שנאמר…זה הכל מתחיל בראש שלך…
אז הנה כמה צעדים ראשונים לשינוי הגישה אודות צחוק ככלי ריפוי – שיעזרו לכם לסלול את הגישה לשימוש מודע ונבון במנגנון הצחוק הטבעי:
1. בחינה אישית – איזו שיחה מתנהלת אצלכם עכשיו בראש אודות הצחוק ?
יתכן והמשפטים הבאים ישמעו לכם מוכרים: אני לא אדם מצחיק, איך אגרום למטופלים שלי לצחוק, צחוק מעיד על טפשות וקלות דעת, אני לא צוחקת בקלות, אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה צחקתי, אני מטפלת בנושאים מאד רציניים ולכן אין מקום לצחוק בחדר הטיפולים.
המחשבות, האמונות, התפיסות הללו משפיעות על עד כמה אתם מאפשרים, מעודדים, נעזרים בצחוק ככלי טיפולי חיוני ורציני. יתכן ותימנעו מהשימוש בכלי בכלל, או שתרגישו אי נוחות מאד גדולה כשהמטופל שלכם יפרוץ בצחוק במקום שזה נתפס על ידיכם כ"לא מתאים". אולי מחוץ לשעות העבודה, כשאתם נתקלים באנשים שצוחקים בקול רם זה יעורר אצלכם אפילו כעס או מחשבות ביקורתיות או שיפוטיות. כשהשיחה הזו מנהלת אתכם יהיה קשה מאד לשלב את הצחוק בתוך הטיפול.
הצעד הראשון זה להזכיר לעצמכם שכל בני האדם (כולל אתם והמטופלים שלכם) מתחילים לצחוק בגיל שלושה חודשים. (ללא סיבה נראית לעין, ללא תלות בחוש הומור ולא בהכרח כי יש לו מצב רוח נפלא). אם הטבע העניק לנו את המנגנון הזה לצד מנגנון הבכי כנראה שיש לו חשיבות לבריאות הפיזית והנפשית שלנו. ואם יש לו חשיבות אז כדאי לאפשר אותו, לעודד אותו, לקבל אותו, להכיל אותו.
2. אמונה עצמית – זה אפשרי !
מעבר לידיעה בראש- שהצחוק יפה לבריאות ולנפש – אמצו את הגישה שזה לגיטימי לצחוק בטיפול. זיכרו שאנשים לעולם צוחקים מתוך המקומות הכואבים וכנראה שיש לגוף סיבה טובה לצחוק דווקא כשהמציאות החיצונית אינה ורודה. הימנעו מביקורת עצמית או שיפוטיות של אחרים כשהם צוחקים – להיפך במידה והצחוק מופיע הצטרפו אליו גם אתם. זה עשוי להיות מביך בהתחלה. אגב לא חייבים להתחיל ישר מצחוק מתגלגל. אפשר להתחיל בחיוך קטן ולאט לאט להגדיל אותו.
3. התבוננות בתמונה המלאה
כשמדובר על שימוש במנגנוני פורקן בטיפול, מעבר לפריקה דרך בכי, או התקף כעס, יש עוד מנגנון פריקה מופלא – הצחוק. בדיוק כמו שאתם מעודדים את המטופלים לפרוק את רגשותיהם דרך בכי תזכרו שיש אפשרות לפרוק רגשות קשים כמו כעס, פחד, שעמום או עקה גם דרך צחוק. כשאתם מזהים את הרגשות הללו אצל המטופלים שלכם, זיכרו אפשר להציע להם לפרוק אותם גם דרך צחוק. זה לא רק יעיל, אלא התחושה הנלווית לאחר מכן היא פשוט נפלאה. ובנוסף תופתעו לגלות שלמטופלים שלכם יש תובנות חדשות ומענייינות אודות הסוגיות הטיפוליות שלהם.
4. התנסות מעשית – ליישם ליישם ליישם!
כמו במשפט אין חכם כבעל ניסיון. תרשו לעצמכם פשוט להתנסות. אל תפחדו להתנסות. כמובן שחשוב להיות בהקשבה לרצון של המטופל ולגלות ברמת רגישות מאד גבוה. חשוב לבדוק שמתאים למטופל לצחוק בטיפול, לקבל את הסכמתו המלאה לכך. להזמין אותו לצחוק ראשון ולהצטרף אליו. להסביר ולהבהיר שמדובר פה בשימוש בצחוק על מנת לפרק תחושות לא נעימות מן הגוף. רצוי להקפיד לצחוק עם המטופל ולא עליו או על הסוגיות שהוא מביא לטיפול. חשוב להימנע משימוש בבדיחות, הומור שחור או ציניות (מילה אחרת לתוקפנות). ובעיקר לשמוע מהמטופל איך הוא מרגיש לפני ואחרי ולעודד אותו להשתמש בצחוק לעיתים קרובות גם מחוץ לקליניקה.
על גישה מקדמת ומעודדת את הטיפול בעזרת צחוק תוכלו לשמוע בהרצאה בחינם "לצחוק מהראש או לצחוק מהבטן" שתתקיים ביום ראשון ה-5.9.2010 בשעה 21:00 בערב באינטרנט.
ההרצאה היא ללא תשלום אולם נדרשת הרשמה מראש.
להרשמה מלאו את הטופס הבא. הקישור להרצאה יישלח אליכם ביום ההרצאה. אתם מוזמנים לשאול שאלות כבר עכשיו ואני אתייחס אליהן במהלך ההרצאה.
בברכת גישה חיובית ל שילוב של צחוק בטיפול בפרט ובחיים בכלל,
שלכם
נילי דור האלה
היי נילי יקרה,
פוסט מרגש כמו תמיד. ותובנה שלי מיתוכו היא שאנשים צוחקים באופן ספונטני ממקום שבעצם כאילו דורך להם על יבלת. הם לא בהכרח מבינים את זה תוך כדי ולכן הידע שלך שאומר שאנשים צוחקים מהמקומות הכואבים שלהם לא נהיר להם.
מה שאת מלמדת הוא שאנשים יכוונו את הצחוק על דברים מאד ספציפיים שהם בעצם מצוקות, כאבים וקשיים שאותם הם חיים בלי לדעת שהצחוק בעצם מביא את השחרור. והכוונה היא שאנשים מרגישים טוב יותר אחרי שהם צוחקים, והם צוחקים את המצוקות שלהם בלי לדעת שזה מה שהם עושים, כשהם נוטים יותר להתחבר לבדיחות ופחות מוכנים להתחבר לכאב שהוא בעצם הדבר האמיתי.
קצת קשה לי להסביר, מאמינה שאת תביני… 🙂
חיבוק ותודה על התובנות הרבות שאת מקנה…
שלך – אני