לפני כשבועיים סוף סוף אחרי כל מיני טיפולים וסדנאות למיניהם נמצאו הכוחות שבי להירשם למסגרת של פעילות גופנית. הרופא הסיני שלי שהתרשם מאד מפריצות הדרך שלי בחוץ, חזר ואמר לי שראוי וחשוב וחיוני ליצור תנועה מבפנים…"אחרת זה לא יחזיק מעמד…הוא לחש לי" במבטא הצרפתי שלו.

בסדנאות הנפלאות שהשתתפתי במהלך השנה החולפת, כחלק מההחלטה לקדם את העסק שלי, הזכירו באופנים שונים שוב ושוב ושוב את העובדה שבעלי עסקים מצליחים, קודם כל מטפלים בעצמם (ועושים את מה שבאמת חשוב) וכולם, ללא יוצא מן הכלל, מקדישים זמן לפעילות גופנית כחלק מהמחוייבות שלהם להצלחה עסקית.

הכל טוב ויפה, הידיעה שזה חשוב בריא וחיוני, זה דבר אחד, אולם המרחק בין הידיעה לבין היישום עשוי לעיתים להיות רב מאד…

אז, השבוע הפסקתי לספק לעצמי תירוצים ולספר לעצמי סיפורי מעשיות של – למה לא עכשיו….(במיוחד לאחר שקיבלתי ציון של מספיק בקושי ב"מבחן היומן" בקורס ניהול עסק…). לשמחתי על מנת לתקן את הציון כל שנדרש ממני היה – להתחיל בפעילות גופנית.

אז הרמתי טלפון, קבעתי פגישה ונרשמתי להולמס פלייס על מנת ליישם את מה שאני יודעת כבר שנים רבות.

התחייבתי לעצמי לשחות שלוש פעמים בשבוע, התאמנתי עם המאמן צחוק שלי מהולנד על כל מה שעומד ביני ובין הבריכה. ביקרתי אצל הקוסמטיקאית כדי שלא יהיו לי תירוצים למה לא ללבוש בגד ים…:) וכמו שאומרים אודרוב לבריכה.

בפעם הראשונה שהגעתי השבוע להולמס פלייס, הרגשתי כמו תיירת בעיר זרה. בכל תחנה "נאלצתי" לשאול מה עושים, איך עושים וכדומה. (ואולי זה יפתיע חלק מכם, אבל אני מתקשה לשאול שאלות….הפעם הרשתי לעצמי לשאול הכל…כל שאלה…טפשית ככל שתהיה. מה עושים עם הכרטיס הזה, איפה המגבות, כמה מגבות מקבלים, איפה הלוקרים…האם זה כרוך בתשלום….וכדומה).

בתור למגבות פגשתי פנים חייכניות מוכרות, מסתבר שהבחור הצעיר השתתף אצלי במפגש של יוגה צחוק, ללא מילים שנינו פשוט פרצנו בצחוק וכבר הרגשתי הקלה גדולה. (הנה עכשיו אני מרגישה בבית).

הפדיחה הבאה לא איחרה להגיע. ביציאה מן המלתחות במקום ללכת לכיוון הבריכה נכנסתי היישר אל המלתחות של הגברים…אופס. (אותי זה הצחיק…אני לא בטוחה שגם אותם…). אבל כמו שמלמדים אותנו…תיקנתי תוך כדי תנועה…ויצאתי מחוייכת לעבר הבריכה. וסוף סוף הצלחתי לפענח את מבוך המסדרונות והגעתי למחוז חפצי.

ניגשתי אל מדריך השחייה שהיה במקום. אמרתי לו שזו פעם ראשונה שלי אחרי שנים ארוכות שלא עסקתי בפעילות גופנית (חוץ מלצחוק והרבה….שהרי דקה של צחוק שוות ערך ל-10 דקות על אופני כושר ו-10 דקות של צחוק זה שווה ערך לשעה של פעילות אירובית…- אבל זה לא נחשב בעיני הרופא שלי…).

הוא הסתכל עלי ואמר בנון שלנטיות – "תשחי עד שלא תוכלי יותר". או קיי, חשבתי לעצמי. נראה לי ש-10 בריכות זה מה שאני יכולה. נכנסתי מתוך מטרה לשחות את אותם 10 בריכות ויהי מה.

בתוך המים, מצאתי את עצמי שוחה וסופרת…שוחה וסופרת…אחת….אחת….אחת…(לאורך בריכה שלמה) שתיים…שתיים…שתיים (לאורך בריכה שלמה).  והראש שלי לגמרי לא בטוח שבכלל אעמוד ביעד הזה. מיד גייסתי את החלק החומל שבי, הרגעתי את עצמי ואמרתי, מגיעה לך צל"ש שהגעת עד הלום.

בסופו של דבר שחיתי 20 בריכות והלכתי עוד 3 בריכות בהליכה מהירה מצד אחד של הבריכה לצדה השני. את האירוע הזה קינחתי בישיבה מרגיעה בג'קוזי. הרגשתי כמו מלכה. מבחינתי זה היה שווה ערך לכיבוש האוורסט.

יצאתי מההולמס פלייס ועצרתי לקנות דבר מה באופיס דיפו. שם ליד הקופה עמדה לה חבית ענקית מלאה בשוקולדים…הילדה שבי הושיטה יד לקחת לעצמה פרס על שהשיגה הרבה מעבר ליעד הצפוי באותו יום….

מיד נשמעה צעקה בראשי,,,,"איילללללתתתתת" – (איילת, זוהי סינפסה חדשה במוחי. שנוצרה יום קודם כשהשתתפתי בסמינר בנושא של תזונה בריאה של דר' איילת רוזנפלד…שסיפרה לנו על כל מה שלא כדאי לאכול….וגם למה)….

היד שמטה את השוקולד ויצאתי מן החנות ללא פרס ניחומים. יחד עם זאת,  התמלאתי בתחושה של גאווה גדולה שלמרות ה"טייס האוטומטי" (סינפסות השוקולד במוחי שפקדו ליד לאסוף את המקופלת מן החבית) יכולתי להפעיל במודע את "סינפסת איילת" ולבחור לפעול אחרת בסופו של דבר.

היום, שבת, שבתי לבריכה מתוך כוונה לעשות 24 בריכות בשחייה. בפועל הצלחתי לשחות 30 !!! והרגשתי מצויין ! שוב קינחתי בישיבה בג'קוזי וטפחתי לעצמי על השכם או כמו שאני אוהבת לעשות בסדנאות שלי קולולתי לעצמי….מלשון….קולולולולולולולולולולולו !

יצאתי מהורהרת. האם אני מציבה לעצמי יעדים נמוכים מדי ?

אז איך הזבוב קשור לזה ?

ביציאתי נזכרתי שקיבלתי כרטיס מתנה לבית הקפה בהולמס פלייס. נותנים מתנה שאני לא אקח ? מסתבר שזה תקף רק לקפה. קרוב לשנה שרק לעיתים רחוקות אני נוגעת בקפה. בבית אין סוכר, אין חלב, וב-99% מהמקרים גם כשאני מחוץ לבית אני בוחרת מים או מיץ טבעי על פני כל משקה אחר.

ובכל זאת, התפתיתי. לקחתי את כוס הקפה ושפכתי לתוכה בנדיבות 3 שקיות של סוכר לבן !!!  שלי. אחרי שתי לגימות, הרגשתי גוש מוזר בפה…מיד שלפתי את הגוש, וגיליתי זבוב שחור ושמנמן שכזה (שנח כבר על משכבו/לשוני בשלום)…

ראשית זה הצחיק אותי…(מסתבר שכשהראיתי לבעל בית הקפה את המנוח, הוא מיד נענה בהתגוננות…"לא יכול להיות, אין זבובים בהולמס פלייס…") החלטתי שלא לשלוח את היצור לבדיקה פתולוגית כדי להוכיח לאיש שיש….

מיד כמובן הוצעה לי כוס קפה חלופית….הטעם הבלתי נשכח של הזבוב בפה לא עשה לי חשק לסוג הפיצוי הזה….

מוסר השכל: הזבוב בא ללמדני, שלא כל מה שמקבלים מתנה הוא באמת מתנה עבורנו. (5 כוסות קפה חינם בהולמס פלייס הם המתנה הכי גרועה שיכלו לתת לי). בחיים כמו בחיים, יש דברים שאולי נראים לנו בהתחלה אולי כעונש או קושי גדול אך, הם עשויים להתגלות כמתנות הכי גדולות שיש עבורנו.

והשיעור העיקרי, זה כשאני לא מדוייקת עם עצמי….אז היקום דואג לשים לי זבוב בקפה ! ולהחזיר אותי לתלם.

שיהיה לכם שבוע נפלא,

בחיוך שלכם,

נילי דור האלה