שבת שלום ובוקר טוב,

אתמול נסעתי לאזכרה של אימי בבית הקברות בקיבוץ עינת. (לכל מי שמתכנן גם את יום מותו וגם בוחר מראש איפה להיקבר…אני יכולה לציין מנקודת מבט של מי שעוד בחיים, שהמקום בהחלט נראה כמו גן עדן).

בתום הטקס המשפחתי הצנוע, לאחר אמירת קדיש ואל מלא רחמים. אבי החל כמנהגו לספרסיפורים מהחיים המשותפים של הוריי, אנקדוטות (בדרך כלל מצחיקות) שאולי טרם שמענו על אימי ומעלליה.

בתום דבריו, אבי פנה אל האחייניות שלי ואמר להן, "אנחנו כבר זקנים, הבריאות כבר לא במיטבה, אל תחכו לגיל 80 כדי לעשות את מה שאתן רוצות, תהנו מהחיים כל עוד אתן בריאות ויכולות, עכשיו זה הזמן ! "

לכל מי שעוסק ברוחניות, המשפט הזה מצלצל מוכר, אבל אותי הפתיע לשמוע את אבי (הרחוק מכל מה שמריח רוחניות), אומר את הדברים האלו.

יחד עם זאת, עבורי זו הייתה תזכורת חשובה. בחודשים האחרונים צללתי לכמה בורות חשוכים של דאגה מיותרת. שכמובן, לא הטיבו עם מצב רוחי ובטח מנעו ממני להיות נוכחת בהווה ולהנות מן הרגע. אמרתי בליבי תודה תודה תודה.

אבי הסיע אותי חזרה לתחנת הרכבת בתל-אביב. בעודי ממתינה לרכבת לחיפה, ראיתי בחורה שאחזה כלבה קטנטנה מכורבלת בחיקה. ניגשתי, פגשתי פנים מחייכות ומזמינות וקיבלתי אישור "לא מילולי" שאיפשר לי ללטף את המתוקה הקטנה.

מהר מאד התפתחה שיחה באנגלית והסתבר שהאישה הגיעה מברלין ומבקרת בארץ רק למספר שבועות. הרכבת הגיעה והצעתי לאישה לעזור לה להעלות את התיקים לרכבת. היא סירבה בנימוס ואמרה שהיא יכולה להסתדר לבד. עליתי לצידה למקרה שבכל זאת תזדקק לעזרה.

ברכבת עצמה, מצאתי לי מקום והתיישבתי ממול שתי נשים. ניתן היהי לזהות מיידית שהן תיירות, ומייד לאחר מכן הופיעה שוב האישה הגרמניה והתיישבה לידי.

השיחה שהחלה על הרציף המשיכה ברכבת (תודה לכלבה שחיברה ביננו).הסתבר שהיא שוהה אצל אדם ליצן ונגן רחוב בן 90 פלוס שבמקרה שמעתי אודותיו ואף ראיתיו. יתרה מזו, מסתבר שהוא גר ממש לידי. מייד הצעתי לה טרמפ והיא שמחה ובירכה על כך.

לאחר מספר רגעים שתי התיירות שישבו מולנו הצטרפו גם הן לשיחה. מסתבר שהן נשים באהיות, שבאו לביקור קצר במרכז החיפאי שלהן. השיחה זרמה, קלחה, וכולנו היינו קשובות זו לזו, מחוייכות ומגולגלות מצחוק.

עד לפני חצי שעה היינו נשים זרות שלא הכירו אחת את השנייה. ויחד עם זאת, משהו בפתיחות, בחיוך, של כולנו, הוביל בפשטות אנושית קסומה לשיחה מלב אל לב.

הן ביקשו לדעת באיזו תחנה עליהן לרדת מהרכבת, ומתוך השיחה הסתבר שהן אמורות להגיע למרכז הכרמל (ממש סמוך למקום מגוריי). מייד הצעתי גם להן שאקח אותן ברכבי.

רק אז החלו להעלות השאלות "הרגילות" של תחום העיסוק וכדומה. באופן מאד מפתיע ומשעשע מסתבר שאחת מהן בעסקי התיאטרון (במאית מפיקה שחקנית וזמרת) והשנייה באה מעולם הקומדיה ושוקלת להחליף מקצוע וגילתה עניין רב בתחום שלי.

רק כשירדנו מהרכבת נזכרנו שאפילו לא הצגנו את עצמנו….

כשהצעתי לנשים להצטרף אלי לנסיעה, לא הייתי ערה לכמות המזוודות והתיקים שיש איתן. כשירדנו מהרכבת, נזכרתי שתא המטען שלי מלא וגדוש ובכל זאת אמרתי בליבי, נסתדר.

ביציאה מן הרכבת, פגשה אותנו אישה מבוגרת ושאלה אותנו האם ניתן להגיע למלון דן כרמל בהליכה תוך 20 דקות. אמרתי לה שממש לא והסברתי לה היכן תוכל להשיג מונית או אוטובוס. שתי הבאהיות מיד אמרו, קחי אותה במקומנו – ואנחנו ניקח מונית.

אמרתי בואו, כולכן !

כשהגענו לרכבי (שכל ציפור בחיפה צירבנה עליו בחודשיים האחרונות) ופתחנו את תא המטען הן סירבו להאמין למראה עיניהן וביקשו ללכת ולקחת מונית.

הסתכלתי עליהן בחיוך ואמרתי – הכל אפשרי !

הוספתי ואמרתי, כאישה שטיילה הרבה בעולם ולא פעם לבד, התחייבתי בליבי תמיד לסייע לזרים שמבקרים את ארצי ולעזור במידת האפשר ואני מודה להן שהן נותנות לי את ההזדמנות הזו.

לאחר כמה תמרונים, נכנסו כולנו, 5 נשים + 6 מזוודות + תיקים וכלבה אחת קטנה…כמו שמכניסים 4 פילים לפולסווגן, ככה כולנו נכנסנו בהונדה אחת…זו תמונה שבהחלט יכולה להצית את הדמיון…(הצטערתי אחר כך שלא צילמתי את המראה ההזוי הזה…)

האישה המבוגרת, ישבה מאחור ומסתבר שהדלת לצידה לא נסגרה. היא נאלצה לאחוז בדלת כל הנסיעה. אמרתי לה בהתבדחות שלאוטו שלי יש מדיניות של "דלת פתוחה"…וכולנו פרצנו בצחוק גדול.

למרות הצפיפות הגדולה הנסיעה עברה בנעימים תוך כדי התבדחות הדעת.

חזרתי הביתה בתחושה נפלאה, רציתי לעזור לזרים, החלטתי בספונטניות להציע את עזרתי, צחקתי והן צחקו איתי ועשיתי כמיטב יכולתי. בהחלט מדיניות של דלת פתוחה…ישר ללב.

אולי זה המקום, להזכיר, שאני חברה סמויה בעמותה, שהוקמה על ידי תלמידה שלי בשם ערבה רז והיום מנוהלת על ידי אימה, חולי רז, לעמותה קוראים "שמח"ה" (והם פועלים לשדרוג מוסכמות חברתיות). הסלוגן של העמותה הוא – זרים הם חברים שטרם נפגשו.

מאחר שאני מאמנת אנשים לצחוק ושמחה בחיים רציתי לשתף אתכם באירוע הזה.

כי במקרים מסוג זה כולם יוצאים שמחים. המחייך וזה שחייכו אליו, זה שמציע את העזרה וזה שמסכים לקבל אותה. בקיצור כמו שנהוג להגיד בעגה של המאמנים ווין ווין סיטואיישן !

אז בפעם הבאה כשאתם נתקלים באנשים זרים (אגב זה כולל גם את תושבי ישראל…) חייכו אליהם. אולי תשקלו אפילו לפתוח איתם בשיחה (אתם אף פעם לא יודעים מה אתם עשויים לגלות…), אם אתם מזהים שהם זקוקים לסיוע וביכולתכם לעשות דבר מה עבורם, הציעו להם את עזרתכם בנדיבות (ואם יענו להצעתכם בשמחה – עמדו במחוייבות שלכם ועשו כמיטב יכולתכם לעזור).

אלו הדברים הקטנים שעושים את החיים שלנו הרבה יותר טובים ושמחים.

אז אם יש לכם רצון לחיות מתוך שמחה, וקיבלתם החלטה לעשות זאת, חייכו לעצמכם במראה, צחקו כך סתם בלי סיבה והעיקר עשו את הפעולות הנדרשות במציאות כדי להרחיב את הנוכחות של השמחה בחיים.

עזרה לזולת זאת אחת הדרכים המובטחות להעלאת מפלס השמחה בחיים !

בחיוך שלכם נילי דור האלה