שלום רב וחג סוכות שמח,

חזרתי אתמול הביתה בשתיים לפנות בוקר נרגשת ומרוגשת מאירועי היום. אך, בעיקר היתי עסוקה במונח "שמחה". אחרי הכל כולנו רוצים "לגעת באושר".

שמחת תורה או תורת השמחה

בחג הזה מציין העם היהודי את "שמחת תורה". אצלי רק הולכת ומתחזקת האמונה שהתורה היא – שמחה.

זה מה שבחרתי לחיות, לנשום, ללמד אחרים.  שהצחוק המתגלגל שלי לא יטעה אתכם. הצחוק הוא בסך הכל הכלי, הערוץ, הדרך – לחיים של שמחה אמיתית. חיים משוחררים מפחד, חיים ללא כעסים, חיים נטולי דאגות וכל שאר מרעין. אז איפה הקאץ'? שמחה אמיתית אינה מותנית בנסיבות או במציאות החיים. שמחה אינה רק "צו" של חג זה או אחר. לחיות בשמחה זו החלטה. בחירה. תרגול ויישום, דווקא כשהחיים מאתגרים אותנו באירועים ממש לא משמחים. כמו למשל, מוות של אדם קרוב.

איך אפשר לשמוח כשמישהו מת ?

מלמדים אותנו בצורה ישירה ועקיפה שאבלות כרוכה בייסורים, עצב, כאב, צער, יגון, קינה, יבבות והרבה דמעות, וכל זה מכוסה בלבוש שחורים ומלווה באיסורים על הנאות או שמחות לפרק זמן כזה או אחר. זה אולי יפתיע חלק מכם לגלות שבתרבויות, דתות, מדינות אחרות (כגון מקסיקו, באלי) יש הצוחקים או חוגגים בבית העלמין במעמד קבורת המת. לכן, הנושא של צחוק ושמחה סביב נושאים של מוות ושכול הם תלויי סביבה ותרבות.

אך גם בתוך התרבות שלנו, יש יוצאים מן הכלל.

לפני מספר חודשים פנה אלי לקוח ותיק, סיפר לי כי אחיו נפטר, כך סתם, באמצע החיים ולקראת יום השנה הראשון למותו הוא מבקש לציין את זכרו בסדנת יוגה צחוק. ד' הוסיף שאחיו ז"ל, היה צחקן למרחקים ארוכים, ובכל התמונות המשותפות שיש להם יחד (הן בזיכרון והן באלבומי התמונות המשפחתיים) הם פשוט "נקרעים מצחוק". ולכן כל כך חשוב לו לזכור אותו לאחר מותו ולהנציח את זכרו, כפי שהיה בחיים – צוחק.

לקוחות רבים הגיעו אלי באופן פרטני להשתתף בסדנאות, בעקבות משבר על רקע אובדן. אולם, זו הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי הזמנה מסוג כזה. להנחות סדנת צחוק באירוע אזכרה למשפחה ולמעגל החברים של אדם שהלך לעולמו.

הבחירה לצחוק למרות ואף על פי כן…

מעבר ל"רומן הצוחק הארוך" שיש לי עם הלקוח שהשתתף אצלי לאורך כל השנים בפעילויות השונות, גיליתי את המכנה המשותף שיש ביננו גם ברובד האישי.

שנינו איבדנו אח בטרם עת. שנינו זוכרים את האח שלנו כחייכן, מצחיק וצחקן חסר תקנה.  ושנינו בחרנו לזכור ולהנציח את היקרים שאיבדנו דווקא דרך צחוק.

ההבנה שהצחוק נובע ממקומות כואבים.  ההכרה שלאורך תהליך אבלות מעבר לעצב חווים גם רגשות כמו כעס, פחד, מועקה (שהצחוק יודע לטפל בהם ולפרוק אותם) נתנה לי את הלגיטימציה להיעזר בצחוק כשאני התמודדתי עם אובדנים ולהציע לאחרים לעשות את אותו הדבר.

האם מוות זה עניין מצחיק ?!

האובדן בפירוש אינו מצחיק. אבל לא "בהצחקה" או בבידור עסקינן. הגישה התרבותית הזו "שזה לא מקובל" לצחוק כשמישהו מת, מונעת מאנשים להיעזר במנגנון נפלא של הגוף לריפוי דווקא במצבים כאלה.

ד' סיפר לי בתגובות שקיבל כשפנה אל בני משפחה וחברים והזמין אותם לאירוע. הוא נתקל בזעם, התנגדות נחרצת, תהיה והשתוממות. ד' הכין אותי מראש לכך שמרבית המוזמנים לרבות חלק מבני המשפחה חשים אי-נוחות גדולה מהדרך בה בחר להנציח את אחיו אולם הוא נחוש בדעתו לקיים את המפגש בדרך הזו ולו רק בגלל שכך הוא רוצה לזכור את אחיו ואינו מוכן ל"היכנע" למה חושבים עליו אחרים.

לצחוק נולד !

הגעתי אתמול לבית דניאל, ובזמן ההתכנסות של בני המשפחה והחברים, ניגשתי לפינת ההנצחה של אחיו. פניו הקורנות התנוססו על תמונה הענקית שנתלתה על הקיר, חיוך לבבי מאוזן לאוזן ופנים המשדרות אדם שמח וטוב לב. על גבי השולחן לצד נרות הנשמה שהודלקו לזכרו, הונח אלבום תמונות.

פתחתי את האלבום והדבר הראשון שראיתי שכתוב לצד תמונה שלו כתינוק, היה: 15.3.1949 – צחקתי לראשונה.

צמרמורת עברה בגופי.

בדיוק באותו תאריך, 15.3 בשנת 1995, המציא דר' קטריה מדן את שיטת היוגה צחוק…והנה היום לזכרו של הנפטר הוזמנתי להנחות סדנת יוגה-צחוק – האם זה צירוף מקרים ?!

ואולי סימן מהיקום, שלמרות הכל ואף על פי כן – יש סיכוי טוב שאנשים יצליחו לצחוק לזכרו. אחרי הכל יוגה צחוק מבוססת על ההנחות שלא צריך סיבה או מצב רוח טוב כדי לצחוק. הנה שוב הזדמנות לבדוק את זה הלכה למעשה.

אין לי מצב רוח, אני אופתע אם תצליחי לגרום לי לצחוק…

בקהל היו זוג שהתנסו אצלי בסדנא בעבר. האישה ניגשה אלי לפני תחילת האירוע ולחשה לי באוזן, "אני אוהבת מאד לצחוק, אבל אני לא מאמינה שהפעם אצליח כי היום פשוט בא לי לבכות, אבל….היא הוסיפה, אם תצליחי היום לגרום לי לצחוק, אני בטח אופתע לטובה".

בנוסף, ד' ניגש אלי ושיתף אותי שהבת של אחיו ז"ל תישא דברים "עצובים" בפתיחת הערב. שעלולים להכביד על הקהל.

לאחר פתיח מחוייך של ד', שהסביר מדוע בחר להנציח את אחיו באופן ה"לא שיגרתי הזה", עלתה האחיינית שלו לשאת נאום לזכר אביה.  דבריה יצאו מהלב וחדרו ישר ללב. נאומה היה מרגש, אולם ניכר מדבריה שהיא מלאת צער ויגון עקב החלל העצום שנוצר בחייה. היא ביטאה בכאב את הגעגועים העזים שהיא חשה לאביה האהוב שהלך לעולמו בטרם עת ולא ישוב.

קולה רעד, דמעות זלגו על לחייה ומדי פעם נדרשה לעצור לנשום עמוק ולאסוף את עצמה על מנת להמשיך ולדבר. הקהל ישב מרותק , שותק, מקשיב ומזיל דמעה ביחד עם הבת.

השמחה והעצב כרוכים זה בזה

כפי שאמר המשורר חליל ג'ובראן חליל השמחה והעצב ירדו לעולם כרוכים זה בזה. ואני רוצה להוסיף, שאם רק נאחזים בעצב אין מקום לשמחה בחיים. כמו שאמר הבעש"ט, "עצבות נועלת שערי שמיים, תפילה פותחת שערים נעולים, והשמחה בכוחה לשבר חומות!". ופתגם נוסף ממקור לא ידוע גורס: "כל דקה של עצב היא שישים שניות של בזבוז שמחה".

במעבר עדין אך חד לאחר נאום הבת, עם ספקות גדולים בליבי למידת ההיענות, הנכונות ושיתוף הפעולה של הקהל התחלתי להנחות את הסדנא. עשיתי זאת בעדינות וברגישות המתבקשת באירוע מסוג זה יחד עם זאת בנחישות לסייע לאנשים לפרוק את הרגשות הקשים סביב האובדן דווקא דרך צחוק.

באופן מפתיע, אנשים שיתפו פעולה, חייכו, צחקו, השתובבו זה עם זה. שמתי לב שגם האלמנה, בנותיו של המנוח ושאר בני המשפחה לוקחים חלק פעיל בסדנא. חלקם מחייכים תוך כדי שדמעות זולגות על לחייהם, ואחרים מתגלגלים מצחוק על הרצפה. צחוק משוחרר חסר מעצורים. צוחקים ודומעים בו זמנית.

העולם עצוב אז צוחקים

ד' היה נועז ואמיץ בבחירתו לקיים אירוע יוצא דופן. במקביל הנכונות של האנשים להתמסר להתנסות בחוויה מסוג זה, לא הייתה מובנית מאליה. אך, התוצאות כמו שאני אוהבת להגיד, צוחקות בעד עצמן.

בתום המפגש ניגשו אלי המשתתפים הודו על החוויה המאד מיוחדת שעברו. חלקם התוודעו בפני שלא האמינו על עצמם שיצליחו לצחוק וממש הופתעו לטובה. אחרים דיווחו על תחושות נפלאות של הקלה, שחרור ונינוחות גדולה.

במקרה או שלא במקרה, אתמול גם פורסמה עליי כתבה במגזין סגנון של מעריב (העולם עצוב אז צוחקים) ובה הסיפור האישי שלי על ההתמודדות שלי עם אובדן ושכול דרך צחוק. בכתבה מצויין הליך השיקום שעשיתי וכיצד נעזרתי בצחוק כדי להתמודד עם ההשלכות הקשות של האירועים שחוויתי. כאדם וכאשת טיפול אני משוכנעת שזה מה שסייע לי להתגבר ולעבור את התקופה המאתגרת בצורה שפויה ומאוזנת.

לקריאת הכתבה לחצו כאן

צחוק ככלי משקם בתהליך ריפוי עקב אובדן

תוך כדי נסיעה הביתה אתמול בלילה, תהיתי כמה מטפלים קיימים היום, שמעודדים את המטופלים שלהם, שהגיעו לטיפול בעקבות אובדן – לצחוק כחלק מהליך ההבראה והשיקום.

הפנייה של ד' בסך כל מחזקת את העובדה שיש אנשים שרוצים להתמודד אחרת עם השכול. להחזיר את הצחוק לחיים למרות הכל ואף על פי כן. ד' ובני משפחתו הקרובה בחרו להיעזר בצחוק כחלק אינטגרלי מריפוי כאב האובדן שחוו.

אני באמת סקרנית לדעת, באיזו מידה מטפלים מכניסים באופן יזום ומודע למרחב הטיפולי את הצחוק ככלי זמין, נגיש ולגיטימי כחלק מהליך הריפוי בעקבות אובדן או מוות של אדם קרוב.

אני יודעת, ממקור ראשון ודרך לקוחות כמו ד' שהצחוק הוא כלי חשוב וחיוני בתהליך של ריפוי בדיוק כמו הבכי ולכן מעודדת מטפלים לא רק לאפשר אותו אלא לעודד את הצחוק בצורה יזומה בתוך התהליך.

איך עושים זאת. פשוט לומדים טכניקות שונות של תרפיית צחוק.

רוצים לשלב את הצחוק ככלי טיפולי עם המטופלים שלכם ?

אם אתם מטפלים שאוהבים להעשיר את ארגז הכלים שלכם, שמחפשים עוד דרכים טבעיות לסייע למטופלים שלכם בצורה יעילה ומהירה, זו הזדמנות טובה להזכיר לכם, שמיד אחרי סוכות, נפתח בתל-אביב ב-5.10.10 "קורס יסודות יוגה צחוק ככלי טיפולי". הקורס מיועד לאלה שעוסקים בתחומי הטיפול השונים (רווחה, בריאות הנפש, רפואה מערבית, רפואה משלימה וכדומה) המעוניינים לשלב את הצחוק ככלי בעבודתם הטיפולית על מנת להאיץ תהליכי ריפוי במיוחד במצבי כאב, משבר וטראומה.

לפרטים נוספים והרשמה:

http://www.laughtertherapy.co.il/course-ly-101/

לכבוד החג שמתאפיין בחברותא של היושבים יחדיו בסוכה – יצאנו במבצע מיוחד – חבר מביא חבר, כלומר, הנרשם השני זוכה ל-50% הנחה על עלות הקורס! (יש לציין על גבי הטפסים שנרשמתם יחדיו במבצע המיוחד לסוכות).

המבצע מסתיים ביום ראשון ה-3.10.10 בשעה 17:00 בדיוק !

נשמח לראותכם בין משתתפי הקורס,

ובינתיים מאחלת לכם חג שמח,

שלכם

נילי דור האלה