הגענו למבחן הכי קשה במסע הגיבורה

את ודאי שואלת למה?
אז אגלה לך שבחלק הזה במסע
מישהו או משהו חייב למות!

אז אם יש לך אנ-פינישד ביזנס
עם נושאים שקשורים להתמודדות
עם אובדנים ומוות
עדיף שתעצרי כאן.

בפעם האחרונה שכתבתי לך
על מסע הגיבורה שלנו
היינו בפרק שבו "הגיבורה" נעצרת.

אז דיברנו על ההכרה בצורך
לשנות את הגישה ואת ההרגשה
כדי לפתור את האתגרים שבדרך.
וכמה חשוב לפנות לקבלת עזרה
כחלק מההכנות לקראת השלב הבא במסע
בו הגיבורה מתמודדת עם מבחנים ועם המוות.

גאות ושפל בו זמנית

השלב הזה במסע הגיבורה הוא שילוב פרדוקסלי,
בין נקודת השיא לבין נקודת השפל בדרך.

מצד אחד השתנינו ללא היכר מאז תחילת המסע
וזה בהחלט שם אותנו על "פסגת ההר"
ומצד שני, זה השלב בו אנחנו "מתות"
לכל מי ומה שהיינו בעבר טרם צאתנו לדרך
וזה מציב אותנו בנקודה הכי נמוכה שיכול להיות.
(מבחינה רגשית בעיקר, אבל לא רק).

ברוכה הבאה למרכז המעגל

אנחנו עומדות בנקודת זמן הזאת במרכז המעגל
במרחק שווה מההתחלה ומהסוף של המסע.

מצד אחד עדות לכברת הדרך שכבר עשינו
ומצד שני כבר רואות את האור המיוחל
בקצה המנהרה הארוכה הזאת
ומזהות את הדבר הקסום הזה
שאותו כל כך קיווינו למצוא בסוף המסע הזה.

העצירה הזאת היא לא פיקניק!

בשונה מהשלב הקודם בחלק הזה של המסע
אנחנו לא עוצרות כדי לנוח ולאגור כוחות.
נהפוך הוא.

כאן מצפה לנו אחד המבחנים הקשים ביותר.
אנחנו עומדות להיפגש פנים מול פנים
עם מלאך המוות ופמלייתו.

וביננו, מי מחכה למפגש הזה?

המבחן הזה עם המוות הוא גם
חלק בלתי נפרד ממסע הגיבורה.
או שמשהו מת בתוכנו
או שמישהו קרוב לנו באמת מת.
ואין מנוס מהשלב הזה.

משהו או מישהו חייב למות במסע הזה

מה לעשות, אני לא אשת בשורות.
וגם לא קוסמת שיכולה להציע לך פה איזה קיצור דרך סודי.
או איזה נוסחת קסם לדלג על השלב הזה.
אנחנו חייבות לעבור דרך השלב הזה ויהי מה.

מה שכן אני יכולה רק להזכיר לי ולך
שזה רק עוד שלב בדרך שלנו,
הידיעה הפנימית שגם לפרק הזה
יש התחלה, אמצע וסוף מנחמת (ולו מעט).
זה מרגיש כמו להלך על גחלי הנפש בגיהנום!

זה לא מקרי, שרבות וטובות מאיתנו
לא ששות להיכנס לשלב הזה.
כאן כל המפלצות הולכות להתגלות
לטלטל אותנו לכל השדים ולכל הרוחות.
וזה הולך לכאוב בטירוף!

כל מה שלא רצינו לראות בתוכנו
כל מה שדחסנו במשך שנים לבויעדם הרגשי
כל העמדות הפנים והשקרים שסיפרנו לעצמנו
הכל הולך להתפוצץ לנו עכשיו בפרצוף.

אבל המבחן הזה, קשה וכואב ככל שיהיה
הוא זה שעומד לשנות את חיינו לטובה
ולהניע אותנו קדימה אל עבר סיום המסע.

כמו בור שאין לו תחתית

העצבות, ותחושת האבלות סוחבת אותנו למטה
כמו שואבת אותנו לבור שאין לו תחתית.

אני בטוחה שאת גם מכירה את הימים האלה
שכל מה שבא לנו זה להיכנס למיטה
ל"קבור" את עצמנו מתחת לשמיכה
ולא לצאת משם לעולם.

זה בדיוק מה שהופך את השלב הזה
לכל כך עצוב, מדכא וכואב.

הכאב והאבל שחשים בשלב הזה
הוא כמו עננה כבדה שנוחתת עלינו
ותחושה שהלכנו לאיבוד באפילה מוחלטת.

אנחנו לא מאמינות שבכלל יש דרך החוצה
מהמנהרה החשוכה הזאת.
וגם אף אחד לא יכול להבטיח לנו
שנצליח להמשיך במסע הגיבורה.

יש דברים במסע הזה שאף אחת
לא יכולה לעשות במקומנו

מצד אחד אני מקווה שכבר די ברור לנו
שלא ניתן לעשות את מסע הגיבורה ללא עזרה
של בנות ברית ומורות דרך.

אבל, בשונה מכל השלבים הקודמים במסע
בהם הדגשתי שוב ושוב
כמה חיוני לבקש ולקבל עזרה.
כאן, עלינו להיפגש פייס2פייס
עם כל המפלצות והשדים לבד!

אני אעשה שניה פאוזה …
ואחלוק איתך שלב כזה
מתקופה קדומה יותר בחיי.

בואי נכנס למנהרת הזמן ונחזור לשנת 1997

באותה שנה צללתי לדיכאון עמוק.
בסביבה הקרובה
אף אחד לא הבין מה עובר עלי
כולם רצו שכבר אתגבר ואחזור לעצמי
לאט לאט אנשים התרחקו והתנתקו ממני.
אחרי הכל מי רוצה להיות ליד מישהי
מדוכאת, פאסימית בוכיה ורואת שחורות?

הרגשתי שאני אוטוטו יורדת מהפסים

אפילו חשדתי שאני ממש יוצאת מדעתי.
הייתי ערה בימים ובלילות.
בכיתי ללא הפסקה.
לא היה לי כוח לעשות כלום.
וכל הזמן הייתי מותשת.

יש מושיע בדרך!

ואז מישהי חיברה אותי לאשר, הילר מדהים.
אשר, הגיע עד אלי הביתה.
ישב איתי כמה שעות טובות.
שוחח איתי ארוכות.
אמר לי "שרק מי שיצאה מדעתה"
יכול למצוא אותה שוב.
והוסיף "אל דאגה אני אעזור לך
לצאת מהמצב הזה".

לפני שאשר הלך הוא עשה לי רייקי
ובאותו לילה ישנתי כמו תינוקת
שינה מתוקה ועריבה
כמו שלא ישנתי כבר כמה חודשים טובים.

"לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב"?

קמתי למחרת בבוקר קצת יותר רעננה
עם תקווה גדולה בלב.
זהו, חשבתי לעצמי, סוף סוף נשלח אלי
האדם שיושיע אותי מהמצב המחורבן הזה.

סוף רע להתחלה מבטיחה

ואז…זה היכה בי כמו רעם ביום בהיר.
יום לפני שהיינו אמורים להיפגש שוב.
קיבלתי את הבשורה המרה.
"אשר מת מדום לב".

ככה בלי כל הכנה מוקדמת
האדם שתליתי בו את כל התקוות
לריפוי להחלמה שלי נעלם כלא היה.

מאין יבוא עזרי עכשיו?

אני זוכרת שהלכתי להלוויה
של איש שבקושי הכרתי.
בכיתי כל כך חזק
הרגשתי שחרב עליי עולמי
האדם שחשבתי שיציל אותי
התנדף מהעולם הזה
לפני שסיים את תפקידו.

ושוב נותרתי לבדי.
להתמודד מול ה"שטן" החיצוני,
ומול השדים ושאר המפלצות הפנימיים שלי.

היום בדיעבד עם הידע שיש לי עכשיו
אני יכולה להגיד שמה שעברתי בתקופת הדיכאון
היה סוג של מוות רוחני ורגשי.
שהייתי חייבת לעבור לבדי.

ונחזור למסע שלנו.

רב הנסתר על הגלוי

את המשוכות החיצוניות בשלב הזה קל לזהות.
את הפנימיות הרבה יותר קשה
ובדרך כלל מי שיכול לזהות אותם אלו
הקרובים לנו, בנות הברית ומורות הדרך שלנו.

מעבר ליכולת לזהות את אותם ישויות פנימיות
שעומדות בדרכנו ומטרפדות לנו את החיים
הקושי הגדול הוא "להיפטר" מהם.
אחרי הכל אנחנו מזוהות איתם כחלק מאיתנו
ואיך אנחנו יכולות בעצם להתפטר מחלק מאיתנו?
זה מרגיש כמו לכרות לעצמנו את הרגל.

"למות להיות אני"

זה לא יהיה מקרי, אם באמת מישהו ימות.
למשל אחד ההורים שלנו, פרטנר אהוב או מטפל.

אך ברב המקרים זה יהיה מוות מטאפורי שלנו.

למות לציפיות של אחרים מאיתנו.
למות לתדמית הציבורית שלנו.
למות למי שנדמה לנו שהיינו
ועכשיו אנחנו מבינות שזה לא אנחנו באמת.

זה הזמן שאנחנו נדרשות להיפרד לשלום
מכל הגלימות שעטינו עלינו
גם אם לא ברור לנו מי או מה נהיה
ללא ה"עטיפה המזוייפת" הזאת.

בהדרכה שלי שבוע שעבר
דיברתי בדיוק על ה"מוות" הזה.
כדי להיות שליחה עלינו ל"מות" לאשת המקצוע
שעד עכשיו שימשה כשלוחה של שיטה כזאת או אחרת.

לא קורבן של הנסיבות אלא הקרבה מבחירה

על מנת לצלוח את המבחן הזה במסע הגיבורה
עלינו לעשות הקרבה מבחירה.

הבחירה שלנו היא השיא שיוביל אותנו לפסגה –
אל עבר העולם הקסום במסע הגיבורה.

זה הרגע בו אנחנו:

• אומרות את האמת שלנו לסביבה שלנו
  גם במחיר שיצחקו עלינו, יבזו אותנו
  או יחרימו וינדו אותנו
• לא מוכנות יותר לשתוק,
  לא מסכימות יותר להתפשר
  על האמת הפנימית שלנו
• מפסיקות לשתוק או להימנע
  מלהביע את דעתנו הנחרצת
  בנושאים הקרובים לליבנו
• בוחרות באומץ לעשות שינוי
  ואנחנו עושות הרבה ויתורים כואבים
  בין אם זה לאבד חברים,
  לוותר על מעמדנו החברתי או כל דבר אחר

אל תצפי כאן לצ'יר לידרס!

אם כולם יעמדו במעגל ויריעו לנו,
יעודדו אותנו ויתנו לנו רוח גבית
זה לא יהיה מסע הגיבורה!!!

בשלב הזה אנחנו פוגשות את הקטבים.
יהיו את אלו שיתמכו בנו נו מאט'ר וואט
ויהיו גם את אלו שיצאו נגדנו בכל הכוח
ויזרקו עלינו עגבניות רקובות!

אז מה בכל זאת אפשר לעשות בשלב הזה?

אז מה אפשר לעשות כדי לצלוח
גם את השלב המאתגר הזה
ולהמשיך הלאה במסע הגיבורה שלנו?

יש לי שלוש המלצות בשלב הזה:

המלצה 1 – לחזור למפה של מסע הגיבורה

זוכרות את המפה של מסע הגיבורה
שנתתי במתנה בתחילת הדרך?

כשאנחנו שרויות בכאב עמוק
אנחנו קצת מתנתקות מהמציאות
עד שמישהי דואגת להזכיר לנו
"היי את במסע הגיבורה וזה בסך הכל עוד שלב בדרך".

זה הזמן לשלוף את המפה
להוקיר את עצמנו על כברת הדרך שכבר עשינו.
וגם לראות שעברנו כבר יותר ממחצית הדרך.

אנחנו רוצות להיזכר שזה נקודת ה"שפל" במסע
או יותר נכון, אנחנו נכנסות עמוק עמוק לתוכנו
כדי לעבור טרנספורמציה מבפנים החוצה.

זה השלב בו אנחנו יכולות לפגוש את "האני הישנה"
מצד אחד אנחנו יודעות שהיא זו אנחנו
מצד שני אנחנו בקושי מזהות אותה
כי משהו בתוכנו "מת"
ואנחנו כבר לא אותה האישה שיצאה למסע.

המלצה 2 – לבקש ולקבל עזרה

זוכרות שאחד מהעקרונות המנחים של מסע הגיבורה
הוא שאנחנו לא יכולות לעשות את זה לבד?

בשלב הזה אנחנו בהכרת תודה מלאה
לכל מורות הדרך ובנות הברית
שהיו שם ב-שבילנו ובשביל-נו
בשלבים מוקדמים יותר של המסע.

בת ברית תתן לנו דחיפה קלה בישבן
ותדחוף אותנו כלפי מעלה החוצה מהבור.

מורת דרך תעמוד בקצה הבור תושיט לנו יד
ותמשוך אותנו כלפי מעלה והחוצה מהבור אל האור.

בנות ברית ומורות דרך עוצמתיות וחזקות
רואות את מה שאת עוד לא יכולה לראות.
הן יכולות לחשוף בפנינו את החתיכה החסרה
ולהראות לנו את הדרך חזרה אל האור
מתוך הבור החשוך אליו נכנסו.

בואי נזכר איזו הרגשה עילאית יש לנו
כשפונים אלינו ומבקשים מאיתנו עזרה.

זו ההזדמנות שלנו לאפשר לאחרות
לחוש את ההרגשה הטובה הזאת –
כשנסכים לפנות אליהן ולבקש מהן
לעזור לנו לצאת מהמצב הזה.

תקשיבי אני יודעת כמה קשה לבקש עזרה.
הייתי שם המון שנים. עוזרת ולא נעזרת.
בואי לא ניתן לשדים הפנימיים לקבוע לנו יותר.
זה חלק מהגדילה שלנו להעיז להיות פגיעות
להסכים להתמסר, לסמוך לתת אמון להיעזר!

• אנחנו לומדות לזהות מה אנחנו צריכות
• אנחנו גדלות מתוך ההתמודדות
  עם האתגרים שעומדים בפנינו
• אנחנו צומחות מעצם ההסכמה ללכת את הדרך
  ולסיים בגבורה את מסע הזה
• מותר לנו לבקש ולקבל עזרה
  זה מעיד על האנושיות וגם על החוזקה שלנו

המלצה 3 – להרשות לעצמנו להתאבל

כמו שכתבתי בחלק הזה קיימת האפשרות שבאמת
מישהו או מישהי מהקרובים לנו יסיימו את חייהם וימותו.

האובדן הזה רק יוסיף עוד מתח ולחץ נפשי למסע הגיבורה.

לצד העצב והכאב של תהליך האבלות על האדם שמת
אנחנו גם מתמודדות עם אובדן של חלק מהזהות הישנה שלנו
ומתמודדות עם מוות של חלק פנימי בנו.

הדבר היחיד שיכול לנחם אותנו ולו במעט
כשמשהו מת באמת או מטאפורית מחוצה לנו או בתוכנו
זה שאחרי שאנחנו חוות את האובדן ומעבדות את האבל
מתפנה מרחב למשהו חדש לגדול ולצמוח
גם בפנים וגם בחוץ.

השלב הזה במסע הגיבורה,
מבחן השיא והתמודדות עם המוות
הופך אותנו לגיבורות שמסוגלות
להתחבר לקסם ולקבל את הבשורה
איתה נחזור בחזרה הביתה
ונמסור לבנות השבט שלנו.

לא נוכל לעבור לשלב הזה מבלי
שבנינו בתוכנו את החוסן הנפשי הנדרש
כדי לקבל על עצמנו את התפקיד הזה.

המבחן הזה דוחף אותנו בעוצמה קדימה
אל עבר השלב הבא במסע הגיבורה
ההבנה שאנחנו קרובות לסיום המסע
ולחלק הקסום שלו היא קריטית בשלב הזה.

מי שמתייאשת בשלב הזה מפאת חוסר היכולת
להתמודד עם המבחן, המוות והאובדן
לנצח תהיה שבויה במאבקים אם השדים הפנימיים שלה.
ותסתובב בתוכה אם תחושה של החמצה
ושאלות של מה היה קורה לו…הייתי עושה כך או אחרת.

איכשהו אם הגעת עד הלום
אני מאמינה שגם את כמוני
מעדיפה לשלם את המחיר הכואב בטווח הקצר
כדי להתענג על תחושת השלמת מסע הגיבורה
וכל המתנות שמחכות לך בסיום בטווח הארוך.

לסיכום, מה עליך לעשות היום
כדי להמשיך לצעוד במסע הגיבורה שלך?

למרות שהכאב שאנחנו מרגישות בשלב הזה
יעשה הכל כדי לרפות את ידינו
עלינו לעשות שני דברים:

לזכור שהמבחן הקשה הזה הוא שלב במסע הגיבורה
וכדי שכל הכאב, והסבל שעברנו לא יהיה לשוא
ושכל העבודה האמיצה שעשינו עד כה לא תרד לטימיון
עלינו להמשיך לצעוד בדרך.

להושיט יד ולבקש את העזרה הנדרשת כדי
לקבל את הידע, הכלים והתמיכה החיונית על מנת שנוכל
לעבור לשלב הבא במסע הגיבורה.

ועד שנתראה בשלב הבא
מהגיבורה שאני לגיבורה שאת,
שולחת לך חיבוק חם ועוטף,

נילי דור האלה