שלום לכם,

מזמן לא כתבתי, לא שיתפתי, לא חלקתי. הייתי בסוג של שתיקה. אם תרצו מסע אל תוך נבכי נפשי. הייתי שקועה עמוק בתהליכי התבוננות  ברגשות ובתגובות הרגשיות שלי ושל הסובבים אותי למצבים משבריים וטראומטיים אם תרצו. כאלה שהגיעו במהירות ובאופן מפתיע ובלתי צפוי וגם כאלה שהכתובת, איך אומרים, התנוססה על הקיר. אבל, לא בהכרח נעשתה עבודת הכנה רגשית לקבל את הבאות.

נשמע לכם מוכר ? בוקר אחד…בום ! חוטפים “מכה כואבת” כמו רעם ביום בהיר. הקרקע כאילו נשמטת לכם מתחת לרגליים ונדמה שכל מה שבניתם נחרב בבת אחת ? והחרדות עולות וצפות ואינספור שאלות של “מה יהיה עכשיו? ואיך אסתדר?” והרגשות סוערים ואין מנוח או מרגוע…

כאחת למודת משברים וטראומות צצה לה מן ידיעה פנימית שכזו והבנתי שהפעם זה הולך להיות אחרת. הפעם ניתנה לי הזדמנות לשם שינוי, לנהל משבר בהצלחה ולא לאפשר למשבר לנהל אותי.

אחרי הכל, אני מצויידת בידע מקצועי רב בתחום, בארגז כלים עשיר ומגוון, בניסיון חיים, בסביבה תומכת. יש לי את כל מה שאדם צריך כדי לנהל את הנסיבות שנוצרו במציאות בצורה אחרת ממה שידעתי עד כה.

לא ברחתי לעשיית יתר (אתגר גדול ל”דו-ארית” מצטיינת שכמותי), לא ברחתי לאוכל כדי לסמם את התחושות הקשות, לא התנתקתי ובודדתי את עצמי במערה (כהרגלי בקודש), ולא נכנסתי למוד של “מסכנות וקורבנות” ושאלת ה”למה זה קורה לי?”

אז מה כן עשיתי ? 

קודם כל עצרתי את הכל. הרפיתי, התבוננתי, נשארתי מחוברת לעצמי והתמסרתי.

הרגשתי את הכאב המפלח במלוא עוצמתו. איפשרתי לעצמי להרגיש בכל רגע את מה שעובר עליי והרגשות היו כל הזמן בתנועה בלתי פוסקת. בכיתי אוקיינוסים שלמים. לא שפטתי את עצמי ולא שאלתי את עצמי “מתי הבכי הזה ייגמר ?” לא שכנעתי את עצמי ש”הם לא שווים את זה” לא חשבתי “נמאס לי לבכות”. הרשיתי לעצמי לכעוס במלוא העוצמה, לזעום, לשנוא, לקנא. נבהלתי, פחדתי, נחרדתי. חוויתי הרבה אי-נחת, בעוצמות שונות ומשתנות. מדי פעם גם הופיע הצחוק המתגלגל שלי והרגשות הקשים התחלפו באחרים והרגשתי הקלה וחיבור גם לשלווה פנימית, גם לאהבה, לשמחה ולהודיה.

אמרתי תודות. על כל הטוב שהיה וישנו, על כל המובן מאליו, ועל כל הקשיים שבזכותם אני מאותגרת לזוז מאזורי הנוחות כדי להמשיך בתהליך של צמיחה וגדילה. היה לי חשוב לשמור על איזון. לזכור את האור בתוך החשיכה.

נעזרתי בחברים. פניתי לכל החברים הקרובים ושיתפתי אותם וביקשתי את עזרתם. לא היו לי ציפיות. רק העזתי לבקש ופעלתי מתוך ידיעה פנימית עמוקה שאני ראויה לקבל תמיכה וזו תגיע בכל מיני צורות ומכל מיני מקומות ולכן כדאי לשמור על פתיחות ונכונות לקבלה מכל מקור. התמסרתי

לקחתי את מושכות חיי לידיי. שאלתי את עצמי – איפה בתוך כל הכאוס הזה יש לי שליטה והשפעה ? בשיא המשבר הכל נתפס כ”קטסטרופה” בינלאומית שהחריבה את הכל, יחד עם זאת, בעצירה גיליתי שיש הרבה מאד דברים שתלויים רק בי, בהחלטות ובפעולות שאני אנקוט. אז כמילות תפילת השלווה, באמת הרגשתי איך אלוהים נותן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנות, את האומץ לשנות את אשר ביכולתי, ואת התבונה להבחין בין השניים.

מדטתי והתפללתי. החלטתי להכניס תיפלה ומדיטציה באופן קבוע לחיי. כל פעם שהרגשתי מצוקה גדולה במיוחד בימים הראשונים של המשבר פשוט עזבתי הכל והלכתי להתפלל או למדוט. הסכמתי להתמסר לכוח גדול ממני. פניתי לאלוהים, למלאכים, למדריכים רוחניים, ופשוט התפללתי לעזרתם.

שמרתי על סדר יום. דאגתי לצרכים הבסיסיים של הגוף. הקפדתי על אכילה מסודרת ובריאה, על שינה טובה, ולאחרונה גם התחלתי ללכת ברגל על בסיס קבוע. עשיתי כמיטב יכולתי בעבודה והמשכתי להפעיל את העסק ולהיפגש עם לקוחות.

תחמתי את זמני ה”קיטורים”. כל פעם שעלה בי הצורך להתלונן על מחוללי המשברים בחיי התיישבתי “לקטר” אולם מראש הגדרתי את משך זמן ה”קיטור”. בהתחלה נזקקתי לפרקי זמן ארוכים (כחצי שעה) ואח”כ יכולתי לתחום אותם גם ב-5 דקות. פרקתי את כל המחשבות המטרידות והשליליות שהיו לי ואח”כ יכולתי להמשיך הלאה.   

התנדבתי לעזור לזולת. החלטתי שחשוב לי להמשיך ולתרום ולהתנדב ודווקא עכשיו כשקשה לי אני אמשיך את הפעילות הזו. חווית הסיפוק, נתינת הערך לאחר, מעורבות במשהו כל כך משמעותי עבורי, עזרה לרומם את רוחי ולחזק את ידיי שגם בתוך קושי עדיין יש לי מה לתת לעולם.

נחשפתי לחומרים אופטימיים ומעוררי השראה. מדי יום קראתי ספרים, צפיתי בסרטונים והקשבתי לאנשים שהסיפורים שלהם נתנו לי תקווה,עוררו בי השראה ומילאו אותי באופטימיות. עשיתי מנוי על כל מיני “טיפים” יומיים שתחזקו את התחושה הזו. וכל פעם שרוחי נפלה דאגתי להשרות את עצמי בחומרים אלו.

סלחתי לעצמי. ברגעים שלא הייתי במיטבי או לא הצלחתי לעמוד במטלות או במשימות סלחתי לעצמי. חמלתי את עצמי. נמנעתי מביקורת או שיפוט עצמי. הרשיתי לעצמי זמן ריפוי, התאוששות ומחלתי לעצמי על הנפילות שהיו בדרך.

פירגנתי לעצמי עזרה מקצועית. פניתי לעזרתם של אנשי מקצוע. בעיקר פירגנתי לעצמי טיפולים. בתטא הילינג (ניצה יניב מזר) בייעוץ אסטרולוגי (חיה וסרמן), במגע ובשיחות נפש.  

בחרתי לצייר את השינוי. אתסר פומרנץ, הזמינה אותי ל”צייר את השינוי”, עוד דרך יצירתית (מומלצת ביותר) לעבור את התקופה המאתגרת הזו או לפתח את המיומנויות שלנו להתמודד טוב יותר עם שינויים (קלים או מהותיים). בשיטה שאסתר מלמדת עוברים שינויים רבים תוך כדי הציור, מרגישים מגוון רגשות, פורקים אותם על הנייר (בתנועה, בצבע ובכתיבה) ואח”כ מגלים שיותר קל לזרום עם השינויים בחיים.

חכמים ממני אמרו שהשינוי הוא הדבר הקבוע ביותר בחיים.

בני האדם מפחדים משינויים ולכן מגיבים לשינויים בצורה רגשית קיצונית ולא תמיד יודעים כיצד לפעול בתוך עולם משתנה תמידית.

משיחות שאני מקיימת עם אנשים בארץ ובעולם על בסיס יומיומי אני מודעת לכך שהאתגרים היום הולכים ונעשים גדולים יותר עבור כולנו. קצב האירועים הופך להיות מאד אינטנסיבי הן ברמה האישית והן ברמה הגלובלית. דברים משתנים, פרדיגמות מתמוססות, תבניות ומסגרות מוכרות מתרסקות. אנשים רבים מציינים שהם מוצפים בתחושות של חוסר ודאות, חששות, בלבול ועוד. ברמה האישית, הזוגית, המשפחתית, העסקית, הכלכלית, החברתית.

גוף, רגש, מחשבה כולם אמורים להיות כל הזמן בתנועה (כל חלקי הקיום והיקום נמצאים בשינוי מתמיד).

אולם יש נטייה אנושית להימנע מתנועה רגשית כי זו בהכרח עוברת גם דרך תחושות של אי – נחת וכולנו רוצים להיאחז בכל הכוח רק במה שמסב לנו עונג והנאה ולהימנע מן הכאב.

אנשים מעדיפים להשכיח רגשות כואבים, להדחיק אותם לסמם אותם בדרכים מאד יצירתיות. החדשות הרעות הן שהרגשות לא נעלמים. הן פשוט נערמים. כן כן ערימות של פסולת ביוכימית בתוך הגוף שלנו שמרעילה אותנו ואת היחסים שלנו עם עצמנו ועם העולם. כך נוצר סבל. על הכאב אין לנו שליטה אולם יש לנו אפשרות לבחור אם לסבול או להפסיק לסבול.

בתוך המשבר, לעיתים קשה לראות את ההזדמנות והטובה שתצמח לנו בסופו של דבר ממנו, אמנם חשוב להחזיק את הידיעה הזאת בתודעה שלנו ועם זאת, לא לדלג על השלב של להרגיש. גם כשזה ממש אבל ממש כואב. כי מהמקום הזה יתחולל הריפוי, שחרור וצמיחה ומהמקום הזו נוכל גם לחוש שמחה, שלווה ואהבה.

הידיעה שהמעבר דרך הכאב חד ועוצמתי ככל שיהיה יוביל בסופו של דבר לשקט, לשמחה, לרוגע, לודאות פנימית ולבהירות שתאפשר להתמודד בצורה יעילה יותר גם במרחבים של בלבול ואי-ידיעה של מה שצפוי לקרות ברגע הבא.

זה מה שאני בעצם מלמדת אנשים. להתחבר לכל מגוון הרגשות שלהם לבטא אותם, לפרוק אותם, להניע אותם החוצה והלאה ולאפשר את הרגש הבא שמבקש לעלות כחלק חיוני מלחיות את החיים במלוא עוצמתם כולל כשהחיים מאתגרים.

יש המגיעים לטיפול בשעת משבר ומצוקה ויש שבאים לרכוש מיומנויות כך שבעת משבר או תקופות מאותגרות הם כבר יהיו מצויידים בארגז כלים משוכלל שיעזור להם לעבור את התקופה הזו בצורה הטובה ביותר.

לנשים שביניכן, אם גם את רוצה ללמוד כיצד לפתח את החוסן הנפשי שלך כדי שתוכלי להמשיך לזרום בנהר החיים (גם כשהם סוערים) כשאת זו שמנווטת את הסירה אני מזמינה אותך להגיש את מועמדותך לקבוצת נשים בהדרכתי שנפתחת בתל-אביב.

לפרטים נוספים על הקבוצה ולהגשת מועמדותך הקליקי כאן.

בברכה מחוייכת

נילי דור האלה