בוקר טוב לך,
האם גם את מוצאת את עצמך לפעמים מתנדנדת בין תקווה לפחד?
אני מכירה את המקום הזה היטב. למעשה עכשיו אני בדיוק בעיצומו של תהליך ריפוי עצמי ואני מוצאת את עצמי נעה בין הקצוות האלה. מצד אחד התחלתי במסע וכולי תקווה שהפעם באמת זה יצליח ואגיע לתוצאות רצויות ואבריא לגמרי, ומצד שני לא אסתיר שגם החשש מנקר ונושף בעורפי אולי זו לא הדרך ? מי מבטיח לי שהפעם זה יעבוד ? אחרי כל הניסיונות שכשלו בעבר איזו ערובה יש לי שהפעם זה כן מסלול ישיר להצלחה ?
כפי שאת רואה, המקום הזה לא זר לי.
אלא שלשמחתי אני מצויידת בידע, בכלים ובסביבה התומכת שמאפשרת לי לנוע בין השניים בחופשיות ולא להיתקע באחד מהם. (ולא זה לא קרה לי בן לילה וגם לא בן שנה…זו עבודה מתמשכת של שנים).
התנועה בין הקצוות זה המפתח. היכולת לנוע בחופשיות בין שליטה בחיי לאובדן שליטה על חיי (במקרה זה על הבריאות שלי) והשאיפה המתמדת למצוא קו אמצע – איזון היא זו שמאפשרת לי ליצור עבורי חיים שיש בהם סיפוק שמחה אהבה שלווה ותחושה של מימוש עצמי מלא.
אחרי הכל קשה לממש את עצמך באופן מלא כשאת לא מרגישה טוב, או לא אוהבת את החיים שלך, או משועממת ממה שאת עושה, או נסערת לעיתים קרובות, נכון ?!
ולמרות שהמסע הנוכחי שלי הוא בתחום הבריאות בחיי, באופן לא מפתיע זה גם המסע שהלקוחות שלי עוברות בכל הקשור לחיבור לייעוד שלהן בחיים הן נעות בין הפחד שלעולם לא יגלו את מי שהן באמת ומה הן נועדו לעשות כאן לבין התקווה שהגילוי נמצא ממש מאחורי הפינה – כמו שאמרה לי אחת מהן במרחק סיבוב המפתח.
אז נכון, שחלק מגששות באפילה ומחפשות פנס חיצוני שיאיר להן את הדרך ויוציא אותן מהמערה החשוכה אל האור.
חלק יודעות שהן תקועות והן לא נמצאות במקום הנכון להן אבל אין להם שמץ של מושג ירוק מה כן מדוייק עבורן.
חלק מפחדות שאולי לעולם לא ידעו למה הן נועדו וכבר מחצית מחייהן עברו ביעף והן לחוצות להתחבר לייעוד שלהן כאן ועכשיו.
חלק חושבות שהן יודעות מה הייעוד שלהן ומאד מתרגשות מהגילוי, ובאותה עת מספרות שיש להן חשש שאולי זו רק התלהבות זמנית ודואגות מה יקרה אם הן תגלנה שזה לא זה?
חלק יודעות בוודאות מי הן ומה הן רוצות לעשות אבל חוות פחד שמשתק אותן ולא מאפשר להן להביא את זה לידי ביטוי.
חלק מפליגות בדימיון ובפנטזיות על חלום נשגב כזה או אחר ובאותה נשימה מספרות לעצמן למה זה לא אפשרי …
אני נתקלת המון בתסמונת ה"או-או" שיוצרת מאבקים פנימיים או ה"גם וגם" שמנסה לתפוס את כל העולמות ומפסיד בו זמנית את כולם.
נשמע לך מוכר התקיעות המשתקת הזו?
האם יש לך את היכולת לנוע בחופשיות בין הקצוות ?
כן בדיוק מה שאת שומעת. החופש לנוע בין הקצוות. לאו דווקא להעדיף צד אחד יותר מהשני או לשפוט צד אחד כטוב והשני כרע פשוט להרשות לעצמך את החופש לנוע.מצד אחד להרפות מהתשוקות שלנו שמנסות להיאחז בכל הכוח בתקווה, מה שמוביל אותנו ליותר תסכול וכעס ואכזבה.ומצד שני, לאפשר לפחדים שמגבילים אותנו או עוצרים אותנו מלהתקדם בדרך לזרום דרכנו ופשוט להשתחרר.
ללמוד להשתמש בכל מה שנקרא בדרכנו על הרצף הזה בין פחד לתקווה ולהמשיך לנוע קדימה במסלול המיועד לנו מבלי לסטות ימינה או שמאלה מבלי שניתן לדברים חיצוניים להסיח אותנו מהדרך שלנו ובעיקר מבלי שאנחנו נתקע לעצמנו מקלות בגלגלים.
המפתח לתנועה בין פחד לתקווה הוא פשוט להרשות לעצמנו להיות שם, לאפשר לנו לחוות ולהרגיש לזרום בחופשיות ולשחרר את האחיזה שלנו ממה יקרה ואיך יקרה ומתי יקרה.
מה קורה כשאנחנו מרשות לעצמנו לשחרר אחיזה מציפיות, ספקות ופחדים?
אווו…עונג צרוף וחופש גדול להביא המון התרגשות, התלהבות וסקרנות בדרך לגילוי הייעוד המדוייק לך או בדרך להגשמתו.
במקום הזה אנחנו יכולות ממש לנוח לתוך המרחב העצום של שלווה אמיתית שהיא זו שמאפשרת לנו לנוע ולהתקדם ללא הפרעות או הסחות דעת. המעבר הצר הזה בין תקווה לפחד, הוא המסלול הישיר לשלווה פנימית עמוקה, חמלה ופתיחות אינסופית והיכולת להגשים ולממש את עצמנו ולהביא את הייחודיות שלנו לידי ביטוי בעולם.
נשמע מופרך? אני מזמינה אותך לשניה לעצור לקחת נשימה עמוקה לעצום את העיניים ולהתבונן בתוכך.
אני יודעת, זו לא הזמנה כל כך פשוטה. זה רגע שעלול להפגיש אותך עם כל מיני שדים ורוחות.
לכן אגב ביום יום אנחנו עושות הכל (תכלס עושות ועסוקות כל הזמן) רק כדי לא להכיר את השדים והקולות הפנימיים הללו ולהסתכל להם בלבן של העיניים.
אולם כשאנחנו מספיק אמיצות להסתכל עמוק לתוכנו ולעשות ספירת מלאי של המחשבות שמתרוצצות בראשנו והשיחות הפנימיות הארוכות שאנחנו מנהלות עם עצמנו נגלה (כמה לא מפתיע) שיש לכולן שני דברים במשותף – פחד ותקווה.
למרות הפחד, עוד לא אבדה תקוותנו!
כל מה שנופל תחת ההגדרה של תשוקות, היאחזות, כמיהות, געגועים זו התקווה, וכל הספקות, הדאגות והחרדות נובעים מהפחד. אנחנו חיות עם כל כך הרבה ציפיות מעצמנו, מאחרים ומהחיים בכלל. ציפיות, הן גם סוג של תקווה.
אמ-מה, לחיות כל הזמן בתקווה או בפחד מוביל לחיים של מאבק, פיצול, קצוות, דואליות. ואנחנו הופכות להיות "קורבנות" של תנודות מביכות של פעם למטה בשיא הדיכאון ופעם למעלה בשיא האופוריה. (ולא אנחנו לא סובלות מהפרעה דו-קוטבית) אנחנו פשוט נותנות לפחד ולתקווה לנהל אותנו ולטלטל אותנו וזה הופך את החיים למסע בין קצוות כמו "רכבת הרים" בלונה פארק. והאנרגיה המטורפת והבלתי נשלטת הזו לא מאפשרת לנו להגשים את עצמנו.
והאדרנלין (זה אגב החומר שממנו עשוי הפחד ויותר ממנו במערכת זה לא לטובתנו הגבוהה והנעלה) האדרנלין, מפמפם בנו, ואנו מוצאות את עצמנו פעם צורחות מהתרגשות ופעם צורחות מתוך היסטריה מוחלטת. אנחנו נסחפות באופן בלתי נשלט על ידי הגאות והשפל של הרגשות שלנו ונסיבות חיינו. ואם אנחנו לא יודעות לשמור על האיזון בין הקצוות ולשאוף כל הזמן להיות במרכז ובקו האמצע, אנחנו מרגישות כמו יו-יו, בובה על חוט, ומדלגות ממשבר אחד למשבר הבא ובין לבין לא תמיד מספיקות לנשום עמוק. ויש לנו תחושה שהבעיות רודפות אותנו לכל מקום.
כשאת מנוהלת רגשית ומוצאת את עצמך כל הזמן בלחץ, או בעומס, או בהישרדות או מכבה שריפות כל הזמן, ומטפלת בתפל ולא בעיקר כי עכשיו את צריכה חייבת ומוכרחה….אז מהמקום הזה באמת קשה להגשים את עצמך.
אז בואי לרגע נעשה סדר במרחב הרגשי הזה.
זה אנושי לקוות וזה גם אנושי לפחד
כן, פחד ותקווה זה חלק מההוייה האנושית הטבעית לגמרי.מה שחשוב זה שנלמד להבדיל בין פחד אמיתי לפחד מדומה.
כשאת עומדת לקפוץ באנג'י מעל נהר סוער מגובה כמה עשרות מטרים והלב שלך פועם בחוזקה ויש לך פיק ברכיים, יובש בפה ורגליים קרות, זה פחד ביולוגי טבעי, זה אותו מנגנון מולד שמזהה סכנת חיים אפשרית ומאותת לך לשמור עליך ולהגן עליך!
אמנם לקפוץ באנג'י זה סוג של בחירה, אבל במצבי סכנה שאין לנו בחירה, אנחנו באופן אוטומטי נברח, נאבק במקור הסכנה או נקפא על המקום. זה חזק מאיתנו וזה לא נתון בכלל לשיקולך. המוח הקדום עושה את זה עבורך.
תסכימי איתי שלהתחבר לעצמך, למי שאת באמת, לרצונות שלך, למימוש שלך זו לא סכנת חיים! זו הזדמנות לחיות עם לב פועם משמחה, אהבה, שלווה, סיפוק, התלהבות. אולם מאחר וזה מצריך כל מיני שינויים בחיים (אגב, השינוי הוא יחסית פשוט, זה להפסיק להיות מי שאת לא ולהתחיל להיות מי שאת במהות שלך).
כן, אני יודעת, הייתי שם בעצמי, זה גם יכול להפחיד…רק שההבדל בין זה ובין קפיצת באנג'י – שזה פחד מעולה. זה פחד שידחוף אותך לעשות את הקפיצה הקוואנטית או פריצת הדרך שאת כל כך מייחלת לה! להתחבר לעצמך באמת ולחיות את החיים מתוך העוצמה הפנימית שלך כשאת וכל הסובבים איתך נפעמים מהשינוי שחל בך, מהעיניים הבורקות שלך מהאור שמוקרן החוצה ממך.
אגב, תחשבי על זה כמה שקט ושלווה יכולה להיות מההסכמה להיות מי שאנחנו ולהפסיק להיאבק בעצמנו או לנסות להיות מה שאנחנו לא. כמה מנוחה יש בזה.
ואז אם במקרה תפסתי אותך במצב רוח טוב, את בטח חושבת לעצמך, אני מקווה שזה באמת נכון.
אז מה באמת לגבי תקווה?
יש תקווה בריאה – במיוחד כשזו מבוססת על הנחה חיובית, ומטרות חיוביות שמקדמות אותך ותומכות בך.
אז איפה מתחילה הבעיה. בהיאחזות! לא של הנח"ל בסיני. אלא בהתקשרות חזקה שלא מרפה. ברמה כזו שאם המטרה עוד לא הושגה או הרצון עוד לא התממש אז הציפיות או התקוות שהיו לנו מתנפצות ואנחנו חוות אכזבות, שברון לב וסבל.
כשהפחד והתקווה משחקים איתנו ומשתלטים עלינו – הם מנהלים לנו את החיים.
עד שאנחנו מחליטות להתעורר, לקחת אחריות ושליטה ולנהל את המרחב הרגשי שלנו באופן שיתמוך בנו ולא יטרפד אותנו וירחיק אותנו מעצמנו ומהחלומות שלנו.
איך מוצאים את האיזון העדין בין השניים ?
אם אנחנו שומרות על גישה חיובית ויחד עם זאת מנתקות את עצמנו מהתוצאה של מתי ואיך זה יצליח אם בכלל, נוכל להתחבר לתחושה של שלווה פנימית ולשמור על איזון מבורך בחיינו.
נשמור על אמונה חיובית. נרגיש את כל הרגשות ונאפשר להם להשתחרר, נעשה את החלק שלנו בעסקת חיינו (אחרי הכל מדובר בחיים שלי שאני רוצה להגשים במלואם), נעשה את ההשתדלות שלנו להתקדם קצת כל יום לעבר המטרות שלנו (וכם מטרה יכולה גם להתחבר פנימה ולברר מי אני ומה נועדתי לעשות כאן), נלמד ונרכוש ידע וכלים, נבקש עזרה כשנתקע, נדאג לסביבה תומכת ומצמיחה ונשחרר את השאר ליקום. ובעיקר נאמין שהכל אפשרי. ושאנחנו הבוראות של המציאות שלנו. ושאנחנו לוקחות 100% אחריות על הבריאה המופלאה הזו.
ומתמסרות לחיים האמיתיים.
ההתמסרות לחיים ולחופש תנועה זו התעלות מופלאה
ההתעלות מעל הפחד ומעל התקווה והיכולת לנוע בין השניים בחופשיות. התנועה המתמדת הזו יכולה לשחרר אותנו מפחד גבהים אולם היא אף פעם לא תנטרל את הפחד ההישרדותי הבריא והחיוני לנו זה שמגן עלינו במצבי סכנת חיים כמו לקפוץ ממצוק גבוה.
ברגעים הנדירים הללו, שאנחנו יכולות באמת להרשות לעצמנו להרפות ולנוע בחופשיות בין פחד לתקווה שם יש לנו רגעי מודעות של התעלות. את הרגעים האלה ניתן לאט לאט להרחיב ולשהות בהם יותר ויותר זמן ככל שאנחנו לומדות לנוע בין הקצוות מבלי להיאחז בפחד או בתקווה.
ברגעי ההתעלות הללו, יש לנו גישה מיידית לתמונה הגדולה של חיינו, עם יכולת הסתכלות רחבה, בהירה מדוייקת וברורה. יש לנו חיבור לידיעה פנימית עמוקה של מי אני ומה אני רוצה ואיך אני הולכת לעשות את זה.
ובדיק ברגע הזה, בו אנו משחררות את עצמנו מאחיזה באחד משני הקצוות, מנקודת המבט הנמוכה, ההישרדות, הצרה, שמוגבלת ומגבילה אותנו מלהיות מי שאנחנו באמת.
כשדלת הקסמים הזו נפתחת בפנינו, אנחנו נכנסות למרחב של תבונת הלב שהייתה נסתרת מאיתנו עד כה, מתוך המרחב הזה נוצרת בהירות, נולדת חמלה, מבעבעת יצירתיות שלא ידענו כמותה קודם.
ובדיוק אל המרחב הזה אני רוצה להזמין אותך.
אז אם מתחשק לך לא רק לפעמים, אלא ממש עכשיו לפתוח לתמיד את דלת הקסמים
מזמינה אותך להגיש את המועמדות שלך לקבוצת נשים מחוברות, תהליך מופלא וקסום שיתן לך את הידע, הכלים והסביבה התומכת לנוע בחופשיות בין פחד לתקווה כדי שסוף סוף תוכלי להתחבר למי שאת באמת ומה שנועדת לעשות בחיים אלו.
להגשת מועמדותך ולפרטים נוספים על הקבוצה שנפתחת ממש בקרוב כנסי לקישור הבא:
http://connect2lead.mypages.co.il/pages/13414
אז גם אם עכשיו עולה פחד או תקווה את כבר יכולה לתרגל את החופש לנוע בין השניים.
להגיש את המועמדות שלך לא עולה לך דבר, לא להגיש אותה יכול לעלות לך ביוקר!
מחכה לך באהבה
שלך
נילי דור האלה
