שלום לך,

מי שמכיר או עדיין לא מכיר אותי, יש בי יצר הרפתקני, נטייה להתנסויות חדשות ומאתגרות (בעיקר רגשיות) ומוכנות לצאת להרפתקאות כאלה ואחרות כדי להרחיב את אזורי הנוחות שלי ולגדול.
מחפשת הזדמנויות והרפתקאות מיוחדות כדי לגדול ולצמוח.

לפני מספר חודשים, ראיתי מודעה בפייסבוק, שמישהי בשם ענבל נצר (אמנית) מחפשת מתנדבים, שיש להם סיפור חיים מרגש או כואב, כדי לתרגם את הסיפור האישי שלהם לציור על גבי קנבס.
ישר נדלקתי. המתלהבת שבתוכי דחפה אותי ללכת על זה. מבלי לחשוב פעמיים, היד שלי לחצה על הקישור ופניתי אליה.

אתן מכירות את זה שמשהו בבטן מרגיש שזה מדוייק למרות שהשכל היה חושב אחרת?
זו גם הייתה מסוג ההחלטות האינטואיטיביות שעשיתי.
אני יודעת שכשאני מקשיבה ללב ולבטן שלי, אז ההחלטות שלי הכי מדוייקות. וכל פעם שלא הקשבתי או נכנעתי לשכל, חטפתי כאפות מהחיים.
למדתי מהניסיון המצטבר שהחלטות מסוג זה, בדרך כלל לוקחות אותי למסעות מרתקים ומשמעותיים ומשני חיים. וכך, פניתי אל ענבל נצר שמיד נענתה בשמחה והזמינה אותי להיות חלק מהפיילוט שלה.

מיד פתחנו יומנים וקבענו להיפגש לכוס קפה.
יום הפגישה התקרב ובתוכי עלו חששות כמו גם התרגשות גדולה. איך ייראה הציור הסופי. איך אפשר לתמצת סיפור חיים לציור אחד? אך בעיקר הירהרתי, על מה נדבר, מה אתבקש לספר לה אודותיי. לאן הסיפור הזה יגיע. מי ייחשף אליו ?

למה אנחנו כל כך מפחדות מחשיפה?

למרות שאני יחסית פתוחה ומשתפת בגילוי לב, זה לא תמיד היה ככה. בד"כ הייתי בצד השואל והקשוב ופחות בצד שמביא את הקישקע שלו. גם בטיפולים לאורך השנים יכולתי לתמרן את המטפלים שלי. (השכל, השכל, השכל…). בשנים האחרונות אני נחשפת..הו הו..כמה שאני נחשפת וחושפת. זה כואב, אבל אני לא מכירה דרך אחרת לרפא את הכאב.

אז הלכתי עם הפרפרים בבטן נכונה ומוכנה לדבר את האמת הפנימית שלי.
שתי נשים זרות לכאורה. נפגשות לראשונה. נוצר חיבור מייד. צללנו לשיחה עמוקה ומרגשת מלב אל לב.
ענבל הציגה את הפרוייקט ואת הרעיון שלה וגם איך הוא נולד למעשה ושיתפה אותי בסיפור האישי שלה.
לאחר מכן, היא שאלה אותי שאלות מאתגרות, מרתקות ומעוררות רגשות ומחשבות על חיי. כך התנהל לו דו שיח נשי עמוק בגובה העיניים. בתום המפגש נוצרה תחושה של קרבה מאד גדולה.

במקום בו אין סודות, ואין הסתרה ואין חשש להביא את עצמך כמו שאת, נוצר מרחב של אינטימיות מרפאה. מודה התקשינו להיפרד יכולנו לשבת ולדבר עוד שעות ארוכות. ובכל זאת נפרדנו לשלום.
מצויידת בסיפור האישי שלי ובכמה פוזות שלי למצלמה, ענבל הלכה לדרכה.
מאותו רגע הסיפור שלי כבר היה מופקד "כחומר ביד היוצר" בידיה של ענבל, התרגם לו לצבעים וקיבל חיים משל עצמו על גבי הקנבס. נותרתי סקרנית וחיכיתי להודעה ממנה שהציור מוכן.

לפני כמה שבועות ענבל התקשרה וסיפרה לי שהיא סיימה לצייר. למען האמת, היא אמרה לי עשיתי לך שני ציורים. (צחקתי, זו פעם שנייה שמישהי מציירת לי ציורים ואומרת, הייתי חייבת לעשות שניים…חומר למחשבה עבורי על הגם וגם או הפיצול שיש בתוכי).

הסקרנות הלכה וגברה רציתי כבר לפגוש את עצמי פנים מול פנים דרך הציור. ויחד עם זאת היה גם חשש מהמפגש, לעמוד עירומה מול האמת שלי גם כשהיא כואבת

ענבל הגיעה לביתי נושאת שני קנבסים. היא החזיקה אותם פונים זה אל זה כך שלא יכולתי עדיין לראות את הציורים. לאחר כמה דקות היא הניחה אותם על השולחן וחשפה בפני את סיפור חיי (או לפחות חלקים משמעותיים ממנו) דרך העיניים, האוזניים והידיים היצירתיות שלה…

המפגש שלי, עם עצמי, עם הסיפור המשפחתי הכואב, שמתורגם עכשיו לצבעים על גבי הקנבס היה מרגש, עצוב, כואב, משחרר, מחוייך, מעצים כאחד. הרגשתי בעיקר משוחררת מרגשות אשם או בושה. זה סיפור חיי. זה חלק ממי שהייתי וממי שהפכתי להיות היום. אין מנוס ממנו, נהפוך הוא ככל שאני מחוברת אליו (פחות מתכחשת, מדחיקה או בורחת ממנו) אני יכולה להפיק ממנו מרגניות ולהפיץ את הניחוח המשובח הזה בכל רחבי העולם.

התפשטתי לגמרי. אפילו בחרתי לשים את שמי המלא באתר שמציג את התמונות עם סיפור חיי ולא להסתתר מאחורי שם בדוי. אותנטיות במיטבה.

אווירון – פה גדול (ציור: ענבל נצר).

ולמה אני משתפת אותך בסיפור הזה ?

כי מעבר לקטע האישי שיש בסיפור הזה, הסיפור של ענבל מרתק בפני עצמו. הדרך שהיא עשתה בחיבור למהות, למשמעות ולשליחות שלה בחיים פשוט מעורר השראה. ענבל הצליחה לסגור פער שניהל אותה שנים ארוכות, להתייצב באומץ מול הפחד ולהיעזר במתנות הטבעיות שלה כדי למוסס אותו והתהליך הזה הוביל אותה בסופו של דבר לעזור לאחרים לעשות את אותו הדבר.
הפער בין הכישרון הטבעי לבין הכאב הפנימי.
ענבל החלה לצייר בגיל צעיר. למתבוננים בציורים שלה לאורך השנים קל להבחין שמאז ומעולם היא נמשכה לאנשים, גילתה עניין בהבעות פנים, קמטים, מבטים וכל מה שמשדר את העולם הרגשי.
באופן טבעי מצאה את עצמה קודם בוועדות קישוט בבית הספר ואחר כך בלימודי עיצוב וגרפיקה ואפילו מוסיקה. היום היא אמנית רב תחומית החובשת את כובע המאיירת, הציירת, הזמרת, הכותבת, המעצבת הגרפית והקופירייטרית. ריבוי הכובעים או הכישורים תמיד בלבל אותה כשהיו שואלים אותה במה היא עוסקת היא הייתה עונה "אומנית". זה הבית שלה, המקום הטבעי שלה.
אולם בתוך תוכה במשך שנים ארוכות לא היה "שלום בית".
הפחד לגעת בכאב
למרות המשיכה לרגשות האחר, שנים ארוכות ענבל פחדה לפגוש את עצמה ואת הרגשות שלה.
ענבל מתארת את עצמה כילדה חברותית ושמחה, אולם באותה עת, היה נושא אחד עליו היא לא יכלה לדבר באופן גלוי. במשך שנים זה היה עבורה נושא טעון רגשית ו"טאבו" שהיא לא העזה להתקרב אליו. היא נמנעה מכל התעסקות בתחום הכאוב הזה ונסגרה כל פעם שהוא עלה. היא פחדה להתעמת עם אותה "מפלצת" שניהלה אותה מאחורי הקלעים.
למרות שכל צורות הביטוי היו נגישות עבורה, את הקושי האישי שלה היה לה קשה לבטא במילים.
מוכנה להתחבר לרגשות דרך היצירה, ואז ענבל הרגישה שהיא מוכנה לגשש את דרכה אל אותה "מפלצת". ולהתעמת איתה אחת ולתמיד. היא מצאה את עצמה מציירת ציורים ועבורה זה היה תהליך של התמודדות כנה ואישית עם הקושי האישי שלה – ודרך הביטוי הרגשי העבירה את עצמה תהליך של ריפוי.
מה כל כך מיוחד בזה את שואלת?
האמת. שרבות וטובות מציירות, כותבות שירים למגירה, יומן אישי כדרך ריפוי. וגם אצל ענבל זה יכול היה להיגמר בזה. מפגש עם הכאב האישי דרך יצירה. שנשאר כמשהו בינה לבינה. כמה ציורים. אולי אפילו תערוכה קטנה באיזה גלריה. וסה-טו. אבל לא.
חווית השחרור וההקלה שהיא חוותה גרמה לה לרצות להעניק את התחושה הזו לאנשים נוספים מלבדה.
הרצון להעביר את זה הלאה
אחרי שענבל ראתה את הכוח של מה שהיא עברה, היא הבינה שיש פה רעיון מופלא ופוטנציאל אדיר לתת לעוד אנשים את האפשרות לעבור את התהליך הזה ולחוות בדיוק את מה שהיא חוותה.
לא מדובר פה על עוד טיפול באומנויות. כזה כבר יש בשפע.
מתוך התהליך האישי שלה נולדה האמונה שכשמצליחים למסגר רגש בציור, שיר או כל פלטפורמה אומנותית אחרת מתקבלת תחושה של הקלה. ופתאום אפשר להסתכל למפלצת המאיימת בלבן של העיניים או בצבעוני של הקנבס ולגלות שהיא גם פחות מפחידה ואולי אפילו יפה ואסטטית.
ומשם כבר התגבש הרעיון של להעביר את זה הלאה. כלומר האפשרות לתת לאנשים לספר את סיפור החיים שלהם (שזה תהליך מרפא בפני עצמו) ואז לתרגם להם את הסיפור לציור.
והרעיון היצירתי מתורגם כבר למיזם העסקי שנקרא – מה הסיפור שלך? תן לי לצייר לך את זה.

והרעיון היצירתי מתורגם כבר למיזם העסקי שנקרא – מה הסיפור שלך? תן לי לצייר לך את זה. אז יש לי בדיוק כזה להציע לך!

אני מזמינה אותך כבר עכשיו להגיש את המועמדות שלך לקבוצת נשים מחוברות שנפתחת ב 8.8.2013 בתל-אביב.

לקבלת כל הפרטים כנסי לקישור הבא –
http://connect2lead.mypages.co.il/pages/13414
אשמח ללוות אותך יד ביד כל הדרך ל"עימות" עם ה"מפלצת" מבפנים שעומדת בינך ובין המימוש שלך בעולם.

באהבה,
נילי דור האלה.

נ.ב. – רוצה לראות להתרשם משאר העבודות של ענבל ולפרגן לה על הדרך שלה ואולי אפילו לצייר את הסיפור שלך. כנסי עכשיו לאתר שלה או לדף שלה בפייסבוק.

האתר של ענבל נצר (ציור אישי): http://www.inbalnetzer.co.il
דף הפייסבוק של ענבל נצר: https://www.facebook.com/inbal.painter