גדלתי במשפחה שלקחה הרבה דברים ברצינות יתרה – החל מאופן הכנת האוכל, דרך תכנון חופשות ונסיעות, ניהול של מחלות, ציונים בבית ספר, כספים, פיטורין, מערכות יחסים וכדומה. כמובן שהקשיבו לחדשות ברדיו כל שעה עגולה, צפו בטלביזיה רבות, קראו עיתונים וניהלו דיונים שלמים על מצב האומה (דיוני סלון עקרים שכמובן לא הובילו לשום מקום מעבר לדיבורים אבל הושקעה בהם המון אנרגיה).
נדמה שתמיד הקדישו תשומת לב וחשיבות יתרה למשהו שולי במחיר של פגיעה במשהו הרבה יותר משמעותי.
לדוגמא, בבית היה נהוג לבשל ארוחות גורמה. תפריטים עשירים, מגוונים, טעימים הכל מעשה ידיהם של הוריי.
אולם, אם בטעות אימי הייתה מביאה סכין אחר מזה שאבי ביקש או ציפה הוא היה רוטן עליה, במקרה הטוב, או צורח, במקרה הגרוע, על ה”טעות הנוראית” שעשתה.
כולנו היינו מתכווצים –והאוכל, טעים ככל שיהיה, היה נתקע לנו בגרון.
זכורה לי בגדול אווירה של חוסר הנאה, חוסר שביעות רצון, ביקורתיות, סקפטיות, פאסימיות נצחית. כשאבא היה מתכונן למשהו (קטן או גדול) הוא תמיד אמר “צריך לשקול את ה-וורס קייס סנאריו (worse case Scenario)” או במילים אחרות, צריך להתכונן לגרוע ביותר. וזה מבחינתו היה להיות “מציאותי”.
היו הרבה “צריכים” בבית שלנו
מרבית חיי גדלתי על פי מה שצריך, מצופה, חייבים לעשות. אחרי הכל החיים זה עניין מאד רציני.
ה"צריכים" הללו באו לידי ביטוי בכל מיני אופנים.
צריך שיהיה לך ידע כללי נרחב לכן צריך לקרוא והרבה, צריך לאכול, לדבר, להתלבש, לחשוב, לפעול בדרך אחת מסויימת (של הוריי בלבד) צריך לשמור על איפוק (רגשי), צריך ללמוד, צריך לעבוד, צריך לעשות כסף, צריך לקרוא את “הוראות ההפעלה” לפני שמפעילים את המוצר החדש, צריך להתחתן, צריך להביא ילדים לעולם, צריך לעשות בדיוק מה שההורים אומרים או מצפים ממך.
אני זוכרת שבשנות השלושים לחיי נסעתי לבקר חברה בספרד. אבי שאל אותי מה את מתכננת לעשות במהלך השבועיים הקרובים. עניתי: להיות עם איב. הוא הסתכל עליי בפנים זועפות ואמר, את תהיי איתה ב-30 שניות הראשונות אחרי שתיפגשו בשדה התעופה ומה אחר כך ? ואני עונה לו שוב, להיות עם איב, זה כל מה שאני רוצה. הוא כעס עלי. ונזף בי ככה לא נוסעים לחו”ל. צריך לתכנן, צריך לדעת מראש איפה להיות, מה יש במקום שחשוב / צריך לראות…אחרי נאום חוצב להבות ורציני הוא קם והלך. נעלב ולא דיבר איתי כי “ככה לא נוסעים לחו”ל”.
הצורך או הרצון החופשי שלי לא התיישבו עם תפיסת העולם הרצינית והנוקשה שלו על איך “צריך להיות ולעשות”. ודרכו הייתה יותר חשובה מלברך אותי לשלום, לאחל לי חופשה נעימה מכל הלב, לשמוח על הזכות שנפלה בחלקי לבלות עם חברתי הטובה, אך בעיקר להיות פתוח לדרך אחרת של עשייה והוויה.
היה משהו נוקשה, שתלטן, כפייתי, סגור ובלתי מסתגל בהתנהגות שלו.
זה היה פשוט קטלני.
רצינות זו מחלה קטלנית
במשפחה שלנו, כל דבר שיכול היה להיות פשוט, מהנה וקל היה צריך להפוך למשימה “כמעט” בלתי אפשרית או לפרוייקט רציני אחרת הוא נשפט לחומרה.
שלא תביני אותי לא נכון. יש מקום לרצינות בחיינו. תגובה רצינית לחלק מהמצבים שאנו נתקלים בהם בחיים הינה חיונית ויכולה אפילו להציל חיים. כשאנו רציניות, אנו יותר ממוקדות, בהירות מחשבה ומכווננות מטרה.
הבעיה עם הרצינות, שבמקום שהיא תהיה תגובה הולמת למצב מסויים בחיים היא הופכת לדרך חיים. מה שאמור להיות תגובה קצרת מועד למצב אינטנסיבי או אפילו סיטואציה מסכנת חיים, הופך להיות הרגל מגונה של אופן החשיבה וההתנהלות שלנו ואנו נכנסות לכל מצב בגישה רצינית וכל רגע בחיים הופך להיות רציני.
במקום שהרצינות תהיה (כמו שנועדה להיות) מיומנות מצילת חיים היא הפכה אצל מרביתנו לדרך חיים מתוחה לחוצה נטולת הנאה, שמחה, צחוק, ספונטניות, גמישות, פתיחות, שובבות, סקרנות ועוד.
רצינות לא מתחילה או נגמרת בהבעת פנים. היא משפיעה על כל מערכות הגוף (המוח, הלב, השלד, מערכת העיכול ועוד), היא משפיעה על הרגשות, מצב הרוח, הלך המחשבה, מערכות היחסים שלנו עם העולם. במוקדם או במאוחר פשוט תגיע מחלה או קריסה.
מורתי ז”ל, דר’ אנט גודהארט, נהגה לומר, יש בהחלט מצבים בחיים שאנחנו מרגישים אומללים, אז למה לא לצחוק ופשוט ליהנות ?
לקחת את הרצינות בצחוק ואת הצחוק ברצינות
כפי שתיארתי הכבדות ורמות המתח בבית היו בלתי נסבלות בעליל. מבלי להבין זאת אז “בשכל הישר” צחקתי הרבה. זה בהחלט ההפיג את המתח ושיחרר את הלחץ אצל כולנו. והרצינות התפוגגה לה עד האירוע הרציני הבא שכפי שאת יכולה לתאר לעצמך מיהר להגיע….
כשאנו רציניות רמות הקורטיזול בגופנו עולות (אחד מהורמוני הסטרס), כשהרמה של הורמון זה נשארת גבוהה לאורך זמן היא פוגעת בכל מערכות הגוף והנפש עד להתפרצות של מחלות, האצת הזדקנותם של מערכות עד לניוונם. המחקר מוכיח יום יום שאנשים רציניים לוקים במוחם, ליבם, עצמותיהם – עקב היווצרות של נוקשות וסתימות למיניהם.
באופן לא מפתיע ההתערבויות הרפואיות המבוצעות (דרך ניתוח או תרופה) פועלות לשיפור הזרימה (זרימת הדם) , הגמישות (כלי הדם, מפרקים), הפתיחות (של המעברים החסומים).
ידוע, שהצחוק הוא אחד ממנגנוני הריפוי המופלאים שקיבל האדם שיכול בהחלט לסייע ולהחזיר לכל אחת מאיתנו את הזרימה, הגמישות והפתיחות ואלה יבואו לידי ביטוי בכל מערכות הגוף, הנפש, השכל, הרוח ומערכות היחסים.
מה איתך ? מה מידת הרצינות בה גדלת ? מה מידת הרצינות שהנך מגלה כלפי החיים ? באיזו אווירת רצינות גדלים ילדיך?
ביום רביעי הקרוב ה-3.8.2011 בשעה 21:0 אני מקיימת הרצאה באינטרנט:
מהן 5 הטועיות הגורליות של נשים מאד רציניות ואיך אפשר להימנע מהם או לתקן אותם ?
ההרצאה חינם אולם נדרשת הרשמה מראש.
להשתתפות בהרצאה יש למלא את הפרטים בטופס הבא וקישור לעמוד השידור של ההרצאה יישלח אליך למייל:
להשתמע בהרצאה,
נילי דור האלה
נילי היקרה,
את פשוט גדולה!!!
המשיכי לצחוק ולהצחיק אחרים
אריאלה
תודה רבה אריאלה 🙂 חיבוק ענק
נילי
צחוק-
זה דבר רציני מאד!
נילי יקרה,
תודה על הפוסט המרגש הזה, על היישומים שלך בחיים מגיל כל כך צעיר, מהיותך ילדה,כמו לצחוק את המתח, מדהים ומעורר השראה. הפוסט רובו ככולו מראה עד כמה ידעת ויישמת את הדרך וההתנהלות שלך בחיים בה את צועדת היום ואני מתכוונת לאמירה שצריך לקחת את הצחוק ברצינות ואת הרצינות בצחוק. כמו שאת תמיד אומרת צחוק הוא עניין רציני, לקחת את הרצינות במקום הנקודתי שאליו היא שייכת אבל לא להתמקד ברצינות כי אז החיים מתמוססים לתוך הרצינות וכל השמחה נעלמת. בגדול אפשר לראות כל דבר ברצינות, גם ואפילו בדיחה, אבל אי אפשר לראות כל דבר בצחוק, ובכל זאת הבחירה צריכה להיות להרפות כדי לאפשר להכל לזרום ולהיות קלילים יותר, כי רק כך יש מקום לצחוק ולשמחה בתוך החיים ומבפנים…..
חיבוק אוהב
שלך – אורנה
הא הא הא חגית. אכן כך. התועלות שלו, ההשפעות שלו, ההשלכות שלו כל כך עמוקות שזה בהחלט עניין רציני. או בוא נאמר כך אם כבר לקחת משהו ברצינות, זה את החזרת השמחה, ההנאה, השובבות, הספונטניות, הגמישות, הזרימה לתוך החיים. והצחוק עושה את זה בקלות ובמהירות.
חיבוק
נילי
לא סתם יש הרגשה של אחיות….תודה שאמרת בגלוי את מה שאני לא תמיד מעיזה להגיד!!! לצערנו ולשמחתנו משפחה לא בוחרים, אבל בהחלט אפשר לבחור באיזו מידת רצינות עלינו להתייחס אליהם…תודה אהובה
אורנה יקרה תודה על השיתוף, והתובנות שלך.
חיבוק
נילי
רמית יקרה מאד
אכן זה האתגר…אחרי הכל ניתן לשנות רק את עצמנו ואת הגישה שלנו לחיים, לאחרים ולבחור איך ומתי להגיב כשזה מתאפשר. היופי שגם אם לא הצלחנו בזמן אמת….הצחוק יכול לעשות. עבודת ניקוי נפלאה גם אחרי…חיבוק ענק נילי
מאז שאני מעורבת במחאה ומעורה במצב הכלכלי וכמה המצב מושחת ומעוות אני רצינית מאי פעם. ולרוב אני בנאדם ממש אופטימי שלוקח דברים בקלות והומור. אבל זה הוציא ממני צד שהפתיע גם אותי. ברדע שאני מתעמקת ברע הדברים אני מאבדת משמחת החיים שלי. אבל אני רוצה להיות יותר אקטיביסטית ומעורבת. אני רוצה עולם יותר טוב. איך אני עושה את זה לא על חשבון שלוות הנפש שלי?אני לא יודעת מה לעשות כי זה מאוד מעסיק טריד אותי ואני חושבת שאמון עליי משום מה לטפל בעוולות כי אני לא סומכת שאחרים יפתרו את המצב יותר טוב. נ
מה שכתבת בפוסט על ההורים כ"כ מדבר אליי. עם אבא שלי אני מסתדרת טוב למרות שהוא קצת פסימי, אבל הוא איש נינוח וטוב ולא כופה דעתו על אף אחד. אמא זה סיפור אחר. יש לי את אחת האימהות הקשות בעולם. באמת. היא חזרה בתשובה, ועכשיו היא מנהלת אג'נדה דתית, ומתקרבת אט אט למגזר החרדי. אני לא מוצאת שיח משותף איתה. גם לפני זה היא הייתה מאוד קשה, ברמה של ביקורת על דברים הכי קטנים, ואיך האישאל של החיים בעיניה וכולם צריכים לחיות ככה. עכשיו זה הקצין עוד יותר. ואם אני לא מבקרת אותה היא נעלבת. אבל גם לי מאוד קשה נפשית להיפגש איתה. כל פעם זה מאבק פנימי שאחריו יש התשה מערכתית. מאוד קשה לקחת אותה בהומור גם כי היא כבדה בנושאי השיח ובגישה לחיים.אז את הדרך לקחת אותה בקלילות עוד לא מצאתי…
אלין היקרה, את פועלת למען מטרה נעלה. איך תרגישי עם תשיגי את המטרות שלך ? שמחה ? מסופקת ? נהנית ? הביאי את האיכויות הללו אל כל יום של המחאה. שמחה על הכוח שיש לך, על כך שעוד אנשים מתגייסים, מסופקת מן ההשיגים הקטנים כל יום, נהנית מהיחד, מהעוצמה, מהשינויים שמתרחשים…ומשוחררת מן התוצאות. לעניין המשפחה תוה על הכנות וגילוי הלב זה לא מובן מאליו. יש דרכים להתמודד עם המצבים הללו. השינוי מתחיל בנו.
מזמינה אותך להרצה או לעבודה אישית איתי בעניין
חיבוק
נילי