דרך פשוטה ומפתיעה להפליא להתגבר על אובדן ולהשיב את התשוקה לחיים!

איך אפשר לצחוק כשהילדה נהרגה בתאונת דרכים?

השאלה המאתגרת הזו הופנתה אלי לא פעם.

כנראה שעבור חלק זה בלתי אפשרי, אבל יש כאלה שאיבדו את הילד שלהם בתאונת דרכים ובתוכם יש משהו שכמהה לחזור לחיים וגם לצחוק. לראייה, השבוע הגיע אלי עוד דוא”ל מרגש:

“קראתי כתבה באינטרנט ובמגזין חיים אחרים על מסע הצחוק והאבל בחייך. התרגשתי מאוד אולי לא במקרה דברים קורים. בימים אלו אנו שבוע לפני יום השנה לבתנו שנקטפה בתאונת דרכים. מאז אני מביטה על אנשים שצוחקים ובתוכי חשה קנאה על היכולת שלהם לצחוק צחוק מבפנים צחוק מלא ולא חיוך בזוית הפה.אני פעילה בעמותת "יד לנקטפים "  זו עמותה של משפחות שכולות מתאונות דרכים שהצחוק אינו חלק משגרת המשפחות.  אשמח לשוחח איתך על האפשרות  להעביר את חווית הצחוק גם למשפחות  שלנו.”

הם מתים ואנחנו לא מצליחים לחיות!

בשיחתי עם האישה, הסתבר, שלמרות שעבר זמן רב מאז איבדה את ילדתה, היא עדיין מוצפת רגשית, חולה וחלשה. היא שיתפה אותי שזה למעשה מאפיין בני משפחה רבים המתמודדים עם האובדן. היא אמרה שרובם לא מצליחים לחזור לשגרת חיים. היא סיפרה בכאב רב ובדמעות על המתח והלחצים של בני המשפחות, על הופעת מחלות קשות, על אלה ש”מתו מצער” ולא יכלו לשאת עוד את האובדן, ועל חווית התשישות הנפשית והיעדר כוחות להתמודד עם ההשלכות של אותן טרגדיות.

היא הוסיפה ואמרה שחשוב לה להביא להם סדנת צחוק אולם היא יודעת שרבים לא יבואו לכזו סדנא.

כמובן שנעניתי בחיוב לתרום למשפחות אלו סדנא ללא תלות במספר המשתתפים. שהרי מי שיבוא לפחות מצביע ברגליו שהוא רוצה לצחוק למרות הכל.

למי יש אומץ לצחוק סביב נושאים של מוות?

אלן קליין, שעוסק בתרפייה בהומור, איבד את אשתו ממחלה חשוכת מרפא. בספרו, האומץ לצחוק, הוא מספר על אחות מוסמכת, שבחיפושה אחרי סיפורים אישיים בעלי אופי הומוריסטי סביב סוגית המוות וסיום החיים החלה דיון באינטרנט. ההזמנה שלה, שנתפסה כשנויה במחלוקת, עוררה דיון סוער.

בקריאה של התגובות שקיבלה ניתן למצוא מכנה משותף:

  • המוות עצמו אינו מצחיק. אולם קורים דברים מצחיקים סביבו.
  • ה”נשק” היחיד שלנו נגד המוות הוא הצחוק.
  • אלה שבאים במגע עם המוות מדי יום (כמו צוותים רפואיים), מבינים את הצורך בצחוק ובהומור, אלה שלא, לא בהכרח מבינים זאת.
  • יש אנשים שאף פעם לא יראו את הקשר בין מוות וצחוק.
  • מרבית ה”קורבנות” אינם רוצים שהיקרים שלהם יחיו חיים קודרים אחרי מותם.
  • אפשר לצחוק ואפשר לבכות אחרי אובדן. שתי התגובות הרגשיות הללו הולמות את האירוע. כל אחת מהן מטפלת ברגשות שונים.
  • ללא קשר למידת הרצינות של האירוע, צחוק יכול לסייע לעבור את היום טוב יותר.

הצחוק הציל אותי ממוות!

כמי שאיבדה את אחיה בטרם עת ואת אימה מספר חודשים לאחר מכן, אני מסכימה שאין שום דבר מצחיק במוות עצמו. אצלנו היה הרבה צחוק בתוך תהליך ההתאבלות על אחי ואימי. היה צחוק סביב מוות פתאומי ובלתי צפוי של אחי וצחוק סביב "המוות הידוע מראש" וגסיסתה הארוכה של אימי. זה הרגיש טבעי לצד ההתייפחות והבכי.

האיזון הזה בין השניים עזר להתמודדות טובה יותר עם האובדן ואיפשר חזרה מהירה לחיים.

אנשים רבים לא נותנים לעצמם את הלגיטימציה להמשיך לחיות באופן מלא אחרי מותו של אדם קרוב. ובטח שלא לצחוק. ולכן, גם הסביבה נשאבת ביחד איתם למצב של "אבל מתמשך" ולא מעיזה לצחוק במחיצתם (כולל המטפלים שלהם).

לגבי אלו שמתו התקווה אבדה אבל מה עם אלו שנותרו בחיים?

אני יכולה להבין את משנה “הזהירות” של אנשי המקצוע העוסקים בעיבוד של אובדן ושכול. את הספק אם המטופלים שלהם יענו בחיוב לשילוב של צחוק בתוך תהליך השיקום. יחד עם זאת, האם המחיר הכבד שאותם מטופלים משלמים על היעדר צחוק בחייהם לא שווה את הסיכון?

יש סיכוי שהם יסכימו לכך, בדיוק כמו אותה אישה שפנתה אלי. יש אפשרות שזה יעבוד. אין לי ספק שזה יפיח תקווה ויסלק את הייאוש.

אנשי מקצוע רבים המטפלים בשכול ואובדן, עושים בודאי עבודה נפלאה, אולם הם אינם מודעים לחיוניות של הצחוק או נמנעים משימוש ב”צחוק” ככלי עזר בתהליך השיקום של אותן משפחות ועל כך אני מצרה או אפילו מוחה בתוקף !

הצחוק- מעורר תקווה משיב את התשוקה לחיים!

דר’ פיטר ווינגולד, רופא אונקולוגי, מקליפורניה, כותב על התקווה כמרכיב חיוני בהחלמה של חולי סרטן. הוא גורס שהצחוק הוא תבלין שהופך את התקווה לטעימה יותר. לתפיסתו ניתן להישאר בחיים בזכות התקוו. אולם, הוא משווה את המצב לדיאטת לחם ומים. זו שבהחלט מאפשרת לנו לקום כל בוקר מן המיטה אבל לא בהכרח לצפות בשמחה לעוד יום של היותנו בחיים. הצחוק פשוט מעניק לנו את היכולת ליהנות מכל רגע בעולם הזה.

הצחוק מחזק את הלרצון לחיות. הצחוק לוקח את האדם הרבה מעבר לתקווה. הצחוק הוא זה שלמעשה הופך את החיים מבלתי נסבלים לנחשקים!

אנסה לפשט את התפקיד של הצחוק בסוגיות של גסיסה ומוות.

בתוך מצבים אלו, אנשים מוצפים רגשית, ההתמודדות שלהם נראית לכבלתי אפשרית ומשתקת, היכולת לתקשר עם הסביבה נפגעת, יש תחושה של ריחוק וקושי בשמירה על אינטימיות בתוך מערכות יחסים קיימות.

הצחוק מעורר את התקווה. אך יתרה מזו, הוא מרכיב חיוני וחשוב בתהליך ההבראה כי הוא כלי חיוני ויעיך בהתמודדות במצבים רגשיים מציפים, הוא שפה תקשורת (בלתי מילולית). צחוק בחברותא יוצר אינטימיות וקרבה במהירות ועוזר לפתח אומץ ולשוחח בגילוי לב על מה שבאמת “מציק”.

אם השתכנעתם, אתם ודאי שואלים את עצמכם – איך לשלב את הצחוק בתהליך השיקום.

איך משלבים צחוק בעבודה עם מטופלים המתמודדים עם שכול ואובדן?

זו שאלה שאני נשאלת רבות על ידי אנשי טיפול. להלן 7 צעדים חשובים למטפלים שרוצים לשלב צחוק בתהליכי שיקום בעבודה עם נפגעי טראומה.

1. גלו פתיחות לשילוב הצחוק בתוך תהליך טיפולי ככלי חיוני ולגיטימי.

2. למדו לעומק את מנגנון הצחוק, באילו רגשות הוא מטפל, מתי כדאי להשתמש בו בתהליך השיקום ובאיזה אופן.

3. הכינו את המטופלים שלכם לאפשרות להיעזר בצחוק בתוך המסגרת הטיפולית וקבלו את הסכמתם המלאה לכך לפני שתתחילו.

4. שקלו שימוש בצחוק במיוחד במקרים בהם המטופל משתף בכעסים, פחדים, מועקות (עודפי מתח סביב נושאים כאובים) או שעמום.

5.עודדו את המטופל להתאמן בצחוק. הרעיון הוא לחייך, לזייף צחוק עד שהוא חווה את הדבר האמיתי ויכול לצחוק על פי רצונו. חשוב שהמטופל יהיה מחובר לרגש האמיתי באותו רגע.

6. עודדו משחק תפקידים. רק לאחר שהמטופל נתן את רשותו והוא מבין, אפשר לעשות משחק תפקידים של האירוע הטראומתי מתוך הגזמה רבה. חשוב להצהיר בבהירות מה אתם עומדים לעשות ולהסביר מדוע אתם מתכוונים להגזים היבטים מסוימים של הנושא. ככל שההגזמה יותר ברורה, כך הדבר פחות מאיים וכך הצחוק יותר גדול. זה יכול לאפשר למטופל להיכנס לתוך הנושא במקום להתרחק ממנו. השתמשו בטכניקות בזהירות רבה ומתוך כבוד למטופל ולמקום בו הוא נמצא בתהליך הטיפולי.

7. גלו הערכה לצורך של המטופל שלכם להשתמש בצחוק פרוע ביחס לאירוע הטראומתי. הציעו לו לשתף בכך אחרים המסוגלים להתייחס לכך בהערכה.

כמו בכל כלי מקצועי, ההמלצה החמה שלי היא לחפש מומחה בתחום ולקבל ממנו הכשרה מקצועית בתרפית צחוק. הכשרה הכוללת, את כל הידע התיאורטי, התנסות חווייתית בכלי, ויישום מעשי וכמובן ליווי, הדרכה ותמיכה לאורך כל הדרך!

אתם לא חייבים לעשות את הכל לבד! מומחה בעל ניסיון יקצר לכם את הדרך ויחסוך לכם בזבוז של זמן וכסף!

ביום חמישי הקרוב ה-17.6.2010 אני עורכת סדנת חשיפה ליוגה צחוק ככלי טיפולי בתל-אביב המיועדת לאנשי מקצוע המעוניינים ללמוד את התחום.

לקבלת פרטים והרשמה לסדנא מלאו את הטופס הבא:

דואר אלקטרוני
שם
שם משפחה
מספר טלפון
מקצוע


אשמח לראותכם בין משתתפי הסדנא.

בברכה מחוייכת

נילי דור האלה


תגובות

דרך פשוטה ומפתיעה להפליא להתגבר על אובדן ולהשיב את התשוקה לחיים! — 6 תגובות

  1. akשלום נילי, קראתי בהתרגשות ובהנהון ראש על החשיבות של הצחוק לאנשים שחוו שכול. אני אם שכולה מבני גלעד שנפטר במפתיע מדום לב לפני 14 שנים (בשבוע הבא). כמו כן אבדתי במתפיע את בעלי, גם כן מדום לב, לפני שנתיים וארבעה חודשים. אני יודעת מנסיון כמה חשוב הצחוק לחיינו כדי להמשיך עם המשפחה שנשארה ולזכרם של אהובינו, אפילו שבאמת לא תמיד הצחוק הוא מכל הלב הבוכה תמיד. אם תפתחי סדנה או שיעורים למשפחות שחוו שכול הייתי רוצה לדעת. אני גרה בחיפה. את עושה עבודה מדהימה, המשיכי הלאה ואל תשכחי לצחוק כדי לעזור לך שתוכלי לעזור לכולנו. בברכה זהבה הראל

  2. זהבה היקרה מאד
    אני מודה לך על השיתוף הכן, הישיר והאמיץ. ומשתתפת כמובן בצערך על האובדן הכפול.
    החיים בהחלט מזמנים לנו שפע של אתגרים, השאלה בסופו של יום היא מה נבחר ואיך נגיב לאותם אירועים, מצבים, נסיבות.
    מודה לך מקרב לב על הפרגון ומבטיחה לעדכן במידה ויהיו סדנאות ממוקדות בנושא בחיפה.
    בינתיים אני מרשה לעצמי לשלוח לך חיבוק
    שלך בחיוך
    נילי

  3. היי נילי יקרה,
    אני יכולה להגיד היום שאני יודעת מניסיוני מה היא השפעת השימוש בצחוק במקומות הכואבים ביותר… בעקרון חיי הם אבדן אחד גדול מכל מיני סוגים. יחד עם זאת אני מתקשה לצחוק על אובדן של אנשים במטרה לשפר את ההרגשה. ברור לי שהצחוק הוא לא על המוות, ובכל זאת כשאני מנסה להשתמש בו למשל ובעיקר בקשר לאבדן של גיסי (שהיה כמו אחי) בתאונת דרכים, התחושה היא של רגשי אשמה נורא קשים… לא ממש מבינה למה ואיך זה קורה, אבל זה מרגיש כאילו צריך לעבור איזה שהוא תהליך שינטרל את רגשי האשמה האלו על מנת שהצחוק יוכל לפעול במלואו ולעבוד על השחרור המיוחל.
    ובאשר לפוסט הזה, הוא מאד מאד מרגש בשל היכולת שלך לצחוק על הדברים הכי כואבים, כאילו ללא תנאים ולשפר את ההרגשה תמיד ובכל מצב.
    חיבוק אוהב ויום נעים, 🙂
    שלך – אורנה

  4. לנילי שלום
    אמנם שמי הוא כשמך, אבל אני נמצאת במקום אחר באשר ליכולת לצחוק.
    שבע שנים עברו מאז איבדתי את בני, את כלתי ואת נכדי התינוק בן ארבעה וחצי חודשים בתאונת דרכים ארורה ומיותרת ועדיין קשה לי מאוד לצחוק צחוק משחרר ובריא.
    לא פעם זה קורה לי ואיני מבינה איך אני מצליחה לצחוק ולשמוח. נכון, החיים חזקים ומובילים קדימה והשמש זורחת ויש ילדים ונכדים ובן זוג אבל הלב שותת דם כל הזמן.
    לכן, אני מעריצה את יכולתך לצחוק ולגרום לאחרים להשתחרר.
    האם תגיעי גם לראשון לציון?
    אולי במועדון "יד לנקטפים" בעיר יקבלו אותך ברצון?!
    בהערכה רבה מכל הלב
    נילי אמיר-סגל

  5. היי אורנה
    תודה על השיתוף הכן והאמיץ שלך.
    אשמה אינה רגש. זוהי סוג של מניפולציה שמישהו עושה עלינו או שאנחנו עושים על עצמנו.
    בכל הנוגע לצחוק ואבל או צחוק ומוות החברה שלנו דואגת להגיד שזה לא לגיטימי ולכן מתעוררות תחושות של אי נוחות סביב הנושא.
    רק כשמבינים שהצחוק אינו ממעיט או מזלזל באירוע עצמו אלא מקל על ההתמודדות איתו וניתן לעצמנו את ההסכמה לצחוק את הכאב, וננטרל את המחשבות או הסביבה שאינה תומכת בצחוק נוכל לעשות זאת משוחררות מ"תחושות אשם".
    יחד עם זאת, זה לא מתאים לכל אחד וחשוב לכבד את הבחירה של כל אחד להתמודד עם אובדן ושכול באופן שמתאים להם.
    חיבוק גם לך,
    שלך
    נילי

  6. היי נילי
    מה שלומך? מאז שנפגשנו על כר הדשא בקיבוץ צרעה והקסמת אותי עם היכולת שלך לספר סיפורים עברו באמת הרבה מים בנהר!
    ואכן כל אחת מאיתנו הופגשה עם המוות באופן בלתי צפוי. אמרו חכמים ממני, שעצב ושמחה הם חלק בלתי נפרד מהחיים ואף ירדו כרוכים זה בזה.
    גם שצוחקים זולגות דמעות (אלו הן לא דמעות של שמחה, נהפוכו!)
    בתרבויות שונות תפיסות שונות ביחס למוות. יחד עם זאת, כל אחד מאיתנו נפגש עם המוות בצורות שונות ומשונות בעודנו בחיים, ועבור כולנו הוא עומד שם בקצה הדרך (שהוכתבה לנו)
    מחכה לאסוף את כולנו אל חיקו.
    שבוע שעבר שמעתי הרצאה מעוררת השראה ממי שכמעט התנשקה איתו (עם המוות). מה שהציל אותה כשהתנדנדה בין העולם הזה לבין העולם הבא הייתה הבחירה בין מה שהיא יכולה לשלוט עליו לבין מה שאינו בשליטתה. את נסיבות החיים ואת מה שקרה לא ניתן לשנות. הדבר היחיד שעדיין נמצא בשליטה שלנו זה האופן בו אנו בוחרים להגיב למצב.
    מחזקת את ידייך ומאחלת לך שתראי הרבה נקודות של אור בתוך החשיכה הזו.
    (אגב, הפנייה הייתה מיד לנקטפים בראשון לציון…אולי עוד נפגש באמת)
    חיבוק
    נילי דור האלה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *