"יש לי חדשות לא טובות, את יושבת ?!"

כשנדיר אחי התקשר אלי בחמש לפנות בוקר ואמר "יש לי חדשות לא טובות, את יושבת ?!" ישר חשבתי שקרה משהו לאמא, לא העליתי על דעתי, שזה יהיה תסריט השיחה.

היום, ערב שבועות, בדיוק לפני ארבע שנים, הגיעו החדשות המרות

אחי, דודי, ואשתו, קרן, נהרגו בתאונת מטוס פרטי בארה"ב, שם התגוררו במהלך כל שנות חייהם המשותפים. אחי הבכור, נדיר, המתגורר בארה"ב, דיווח לי אודות התאונה ואני קיבלתי על עצמי להביא את בשורת האיוב להוריי. כל זה קרה שעה שאמי הייתה מאושפזת במצב קשה בבית החולים, עקב מחלת הסרטן.

הנסיעה מחיפה לחולון באותו בוקר נראתה ארוכה מתמיד.. הדמעות זלגו ללא הפסקה, הגוף כולו רעד, מחשבות וסוגיות שונות ומשונות התרוצצו בראש, איך מספרים להורים על אובדן כפול של הבן והכלה ?! כיצד זה ישפיע על המשך חייהם ועל בריאותם ? מה עושים עם הילדים הקטנים שהתייתמו בן לילה ?! איך, אבא שלי, שגידל וחינך דורות רבים בתחום הטיס והתעופה, ותמיד הדגיש את החשיבות של ידע, מקצועניות, מיומנות ובטיחות טיסה, יקבל את מה שקרה…מחשבה רודפת שאלה וחוסר האונים מציף כל תא ותא בגוף שלי.

זו לא הפעם הראשונה שהתמודדתי עם משבר בחיי

התמודדתי עם הרבה מאד קשיים בחיי, אבל את ההתנסות הזו התקשיתי לעבד או לתאר במילים. במשך שלושה חודשים חוויתי את הטראומה בעיקר דרך הגוף ובלילה בסיוטים. שמעתי את דודי צועק "הולי שיט", (אני כמעט משוכנעת שאלו היו המילים האחרונות שיצאו מפיו כשהבין מה עומד לקרות להם)…ראיתי גופות מרוסקות…זה צף ועלה פתאום משום מקום…זה כמו פלאש-בק, למרות שלא הייתי עדה במציאות למה שקרה שם…

בחייו ובמותו היה לי את האח הכי "ברדקיסט" בעולם

מהיום שנולד ועד יום מותו (יספרו ההורים והחברים שלו), דודי תמיד לקח סיכונים (מיותרים ?), כאילו "לו זה לא יקרה…" דודי, התנשק עם המוות יותר מפעם אחת…אבל הפעם הזו, זאת הייתה נשיקת מיתה.

ההתרסקות הזו – הייתה המוות הכי מבולגן שיכול היה להיות והיא יצרה כאוס והתרסקויות של מעגלים נוספים במשפחה ובסביבה הקרובה. מבחינתי, לא הייתה לי הלוויה ללכת אליה (הם נקברו בארה"ב), לא הייתה לי "שבעה" להתאבל בה (אחי ואבי היו בארה"ב ואימי הייתה כאמור בבי"ח ואני לצידה), הייתי עסוקה רב הזמן בטיפול באימי ובתמיכה טרנס אטלנטית באבי ובאחי הגדול (ולא התאפשר לי לקבל את מלוא התמיכה שהייתי זקוקה לה). למרות הטלפונים והאי מיילים הרבים שזרמו עם היוודע על האסון, ומעגל מצומצם של בני משפחה וחברים קרובים וטובים שהקיפו אותי בימים הראשונים, החזרה לחיפה אחרי כשלושה שבועות, הייתה למעין ואקום. הרגשתי לגמרי לבד בסיפור הזה. מלווה בתחושות החמצה על קשר שנקטע באמצע החיים.

עסקים לא גמורים או unfinished business

יחסיי עם דודי, היו יחסי "אהבה ושנאה", וכשהיחסים הם כאלה, יחסים לא מספקים, בעודנו בחיים, המוות הופך את הקשר לכל כך מורכב. אני בספק עם המעגל שלי עם דודי אחי, ז"ל, נסגר. יחד עם זאת, המוות של דודי לימד אותי כמה דברים אודות עצמי, משמעות החיים בכלל וכיצד אחיה את חיי הלאה בפרט.

אמרה לי באותו השבוע חברה טובה, כולנו נמות בסוף, מה שחשוב זה לא מתי או ממה נמות, אלא איך… דודי, החזיר את נשמתו לבורא במקום הכי אהוב עליו – במטוס.

אני רוצה למות מצחוק

אני אומרת, שאני רוצה "למות מצחוק". זה מה שאני מבקשת שיכתבו על המצבה שלי "נילי דור האלה – חיה ומתה מצחוק" (יש כבר ביקוש לחלוק איתי את החלקה השמחה בבית הקברות, ועל המצבות של חבריי לדרך יכתבו "נילי דור האלה – הרגה אותנו מצחוק"….)

האם שאלתם את עצמכם פעם, איך אתם רוצים למות?

הלווייתם של דודי וקרן התקיימה בארה"ב, בדיוק באותו היום ובאותה השעה התנהלה פגישה של מועדון היוגה צחוק החיפאי אותו הקמתי וניהלתי בהתנדבות במשך ארבע שנים. חלק מהמתרגלים, לא הבינו מדוע התעקשתי שהמועדון יפעל (גם בהיעדרי), שעה שאני באבל ודודי ואשתו נקברים באדמה.

דודי, היה האיש הכי מצחיק בעולם

אם דודי היה נמצא כאן עכשיו, היה לו משהו מצחיק להגיד אפילו על התאונה שלו ועל מותו הטרגי. דודי זכה להיות במועדון שנה לפני מותו כשהגיע לחגוג את יום הולדתי ה-40. ונחשף לראשונה לצחוק אחר, מהבטן, שובבי, כך סתם ללא סיבה. ללא הומור, או סיפורי בדיחות שאפיינו אותו כל כך. בערב האזכרה שערכנו לכבודם, כל מי שדיבר על דודי, החל מחברי הילדות, דרך חבריו בצופים, החברה הראשונה, חבריו לספסל הלימודים בתיכון, חברים מהיחידה בחיל האוויר, המשפחה המאמצת שלו מתקופת לימודיו באוניברסיטה בארה"ב, כולם, ללא יוצא מן הכלל, זכרו והזכירו את דודי השובב והמצחיק.

גם כבוגר בן 48 דודי היה מחובר לילד השובב שבתוכו. כזה הוא היה, ככה רציתי גם אני – להנציח אותו. במועדון, כמו גם בערב האזכרה, ההתכנסות הייתה מהולה בהרבה דמעות ומלווה בהתפרצויות צחוק רבות. אפשר היה בהחלט לשיר שם, על הצחוק ועל האבל, על השכול והשמחה…

העצב והשמחה ירדו לעולם כרוכים זה בזה כדברי המשורר חליל ג'ובראן חליל

אני מאמינה, שכשאנו מרשים לעצמנו לחוות את העצב והכאב עד הסוף, מתפנה בתוכנו מרחב של חיות מלא בצחוק, אהבה ושמחה. החיבור לכאן ועכשיו באמצעות הבכי או הצחוק הוא כל כך חזק והדבר הכי מדהים זה שבתהליך הזה אין "סבל". הסבל קשור למיינד שלנו – כשאנו עסוקים במחשבות הקשורות לעבר – על כל הנורא שהיה – או קשורות לעתיד – על כל הבלתי נסבל שעוד צפוי להיות. כאב או שמחה מתקיימים רק בהווה והם לעולם אינם מלווים בתחושת סבל. בספרה של איבון פרנסין קונטה, "צחוק רציני" – היא כותבת, הכאב הוא בלתי נמנע, אבל הסבל הוא בחירה – Pain is inevitable, but suffering is optional .

האם אתם רוצים לסבול בשארית חייכם ? הבחירה בידיכם!

התקשינו להתמודד עם ההחלטות וההתנהלות של הצד האמריקאי סביב המוות של אחי וגיסתי. אבא שלי התקשר נסער וסיפר על הטלנובלה שמתרחשת שם לנגד עיניו ומטריפה אותו. הוא סיפר בכעס, "אנחנו יושבים בלימוזינה בדרך לבית הקברות, הארונות של דודי וקרן מאחור, ואימא של קרן ואחותה מתחילות לריב מי תיקח את פסנתר הכנף שקרן קיבלה בירושה".

התחלתי לצחוק. הסיפור הזה היה כל כך אבסורדי שפשוט התחלתי לצחוק. להפתעתי, אבא שלי נדבק ממני והוסיף ואמר כמה טוב לשמוע את צחוקך המתגלגל.

אני בעיני רוחי כבר ראיתי את הסיומת של הסרט שאפיק לזכרו של דודי. לימוזינה שחורה נוסעת לעבר האופק. מאחורה פחיות קשורות מתגלגלות על הכביש. על החלון האחורי כתוב בלבן , just died, והאימא והגיסה רבות מי ייקח את הפסנתר כנף… כן, קומדיות בריטיות רבות נכתבו על הטרגדיות המשפחתיות הכי גדולות…מצאתי שוב, שדרך הומור, אוכל להתמודד טוב יותר עם חוסר האונים וחוסר היכולת שלי להשפיע על החלטותיהם והתנהגותם של אחרים – ובמקרה זה משפחתה של גיסתי, ז"ל.

האם אתם מצליחים לגייס את ההומור על מנת להתמודד טוב יותר עם המוות?

בשבועיים הראשונים לאחר האסון מצאתי את עצמי מדי פעם משחררת בדיחה לאוויר, וצוחקת מבדיחות של אחרים. אני קוראת לזה "לצחוק מהראש" תגובה פיזית לפעילות מנטאלית. באחת הפעמים כששוחחתי עם חברה טובה, שיש לה צחוק מתגלגל ומדביק, היא פתאום התחילה לצחוק, ואני נשארתי אדישה. מה שפעם היה מפיל אותי מיידית על הרצפה, מצא אותי עומדת רצינית לשמע צחוקה. נבהלתי. תהיתי, האם אוכל אי פעם לצחוק להידבק – רק מצלילים של צחוק. האם אוכל שוב לייצר את הצחוק הזה מתוכי. ואני שבחרתי לעסוק באופן בלעדי בתרפיה בצחוק…האם אוכל להמשיך ולעשות זאת ?! האם אוכל לצחוק מהבטן כך סתם ללא סיבה?

איך אפשר לחזור ולצחוק מהבטן אחרי כזה אובדן?

נזכרתי במה שדר' קטריה מדן, ממציא השיטה של יוגה צחוק אמר לנו. מספיק לחייך או לצחוק באופן מכאני על מנת להניע תהליכים ביוכימיים ופיזיולוגיים המשפיעים לטובה על כל מערכות הגוף והנפש ובין היתר, גורמים להתרוממות רוח, להתמודדות טובה יותר במצבי לחץ ומשבר ומכניסים אופטימיות ותקווה לחיים.

כשיש רצון טוב ונכונות זה יעבוד, הוא אמר לנו. fake it fake it until you make it.

החלטתי לקחת אחריות מלאה על העניין ולתרגל בפועל את שרירי הצחוק. החלטתי לנהוג בחמלה כלפי עצמי. להוריד ציפיות. גם אם ייקח זמן עד שהצחוק יהיה ספונטאני אם בכלל. אחרי הכל, לא ידעתי מה יקרה. אבל הייתי נחושה בדעתי להמשיך בדרך שאני כל כך מאמינה בה ומעבירה הלאה.

ומה יגידו השכנים?

לא נכנעתי למחשבות על אשמה ובושה (איך אני מעיזה לצחוק כשזה עתה איבדתי את אחי וגיסתי?), לא נכנסתי לתפקיד שמצופה ממני מבחינה חברתית / תרבותית של "אחות שכולה" בבגדים שחורים ובשנת הסתגרות של אבל וסבל והימנעות משמחות. החלטתי להתמודד עם השכול והאבל האישיים שלי דרך תרפיה בצחוק. ביוגה צחוק אני מלמדת אנשים שלא צריך סיבה כדי לצחוק, ואין צורך במצב רוח טוב כדי לתרגל את השיטה. אז קיבלתי "הזדמנות" לבדוק על בשרי, דרך האסון האישי שפקד אותנו, האם באמת זה נכון. ותאמינו לי, שכן. היום אני יכולה להגיד בוודאות שאני עומדת מאחורי האמירה הזו במאה אחוז!

זאת הייתה רק ההתחלה…

עבורי, המשבר לא הסתכם, במותו של אחי וגיסתי, אלא התרחב אל חיים בצל המלחמה והטרור ה"נסרראלי" ואמא שחודשיים אחרי המלחמה נפטרה לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן.

לאסון האישי והלאומי היו השלכות על הגוף,הנפש, המצב המנטלי, הרוחני והכלכלי. אבל לאורך כל התקופה הזו בחרתי לתרגל את שרירי הצחוק ונושמת עמוק. חזרתי להנחות במועדון, בסדנאות, בקבוצות ובקורסי הכשרה בשיטה. וצחקתי. אמיתי לגמרי.

למה אני מספרת לכם את זה?

החלטתי לשתף את הקוראים בסיפור האישי שלי, כי לא פעם ולא פעמיים, שמעתי מאנשים, שהסיבה שלכאורה, הם לא צוחקים נובעת מכך שקרה אסון כזה או אחר במשפחה, שמישהו יקר להם חולה במחלה קשה או שחוו מוות של אדם קרוב. מלחמה. פיגוע. פשיטת רגל. תשומת הלב שלהם (שכבודה במקומה מונח) היא בקושי הגדול שנוצר בחיים. בלגיטימציה (או בהיעדר לגיטימציה) לחיות באופן מלא מתוך שמחה אף על פי כן ולמרות הכל.

החיים מלמדים אותי מדי יום לקחת את הקושי כהזדמנות לגדילה,צמיחה, שינוי, אחריות על גורלי ופריצת דרך. אני לומדת כל פעם כיצד להשתמש בקושי ליצירת חיים טובים, איכותיים ומשמעותיים יותר. שעה שאני כותבת לכם את הפוסט הזה, אני נזכרת בכל מה שעברתי באותה שנה ויש הרבה כאב ועצב בפנים ומדי פעם אני מוחה את הדמעות. אבל אני יודעת שיש לי אופציה אחרת. מתי שרק ארצה ואבחר. לצחוק. לנשום. ליהנות. לממש חלומות. להעניק לעולם מתנות.

איך לסכם את זה הכי פשוט? – לחיות !

אנו מוקפים כל הזמן במוות ואצלי אין הבחנה בין אדם לאדם, כל מי שמת מתאונה, כחייל במלחמה, כאזרח חף מפשע בפיגוע, גם מי שמת מקרב ה"אויב", ממחלה קשה, בשיבה טובה, ידוע בציבור או אנונימי, כולם משאירים אחריהם חלל ואנשים שכואבים את מותם.

יחד עם זאת, אני בוחרת מדי יום בחיים לצד המוות ולא במוות לאור החיים, ומה איתכם?

בזכות המקרה וההתמודדות הפרטית שלי, פיתחתי שיטה מיוחדת לעבודה עם יוגה צחוק ככלי טיפולי, להתמודדות יעילה עם כאב, משבר וטראומה, עם תוצאות יוצאות דופן תוך פרק זמן קצר.

לקראת פתיחת קורס יסודות "יוגה צחוק ככלי טיפולי" שייפתח ביולי 2010, כתבתי דו"ח מיוחד "איך לעזור למטופלים להתגבר על כאב, משבר או טראומה תוך פרק זמן קצר מאד באמצעות יוגה צחוק".

אני מזמינה אותך להוריד את הדו"ח מיוחד (בחינם )בקישור הבא: http://www.laughtertherapy.co.il/report/

שלכם בחיוך,

נילי דור האלה