שלום רב לכם,

היום מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. נושא כאוב וטעון לכל הדעות. הכבדות הנלווית אל היום הזה ניכרת מזה מספר ימים באוויר. העצבות נראית ונשמעת מכל עבר.

האם יש מקום לצחוק ביום שכזה?

עבור אנשים מסויימים, צירוף המילים צחוק ושואה אינו מתקבל על הדעת ואף עלול לעורר תחושות של כעס והתנגדות. במיוחד עבור אלה שבעצמם שרדו את השואה או גדלו ב"צל השואה" כדור שני, שלישי או רביעי לניצולים.

אסור לצחוק בבתים של ניצולי שואה

בעבודתי פגשתי אנשים רבים שגדלו בבתים של ניצולי שואה. הם חשפו בפני שהאווירה בבית הייתה כבדה, עצובה, מדוכאת ומדכאת. חלקם סיפרו בכאב שצלילים של צחוק לא נשמעו בבית או שפשוט אסור היה לצחוק. חלקם זכו להסבר ישיר או עקיף. אין סיבה לשמחה במשפחה – בעקבות מה שהוריהם או הורי הוריהם סבלו בזמן השואה. לכאורה לא הייתה להם אז וגם אין להם סיבה עכשיו לצחוק.

אנשים אלו מדברים על היעדר נוכחות הצחוק בחייהם בכאב גדול. מרביתם לא זכו לראות את הוריהם שמחים וטובי לב או מתגלגלים מצחוק. עובדה מצערת זו, נראית להם לכאורה טבעית, לאור נסיבות החיים שפקדו את בני משפחותיהם.

מה שלא גילו להם, זה שאין כל קשר בין צחוק למצב רוח נפלא!

צחוק אינו קשור למצב רוח טוב או לשמחה

היעדר הצחוק או האיסור לצחוק בקרב ניצולי שואה ובני משפחותיהם נובע מן החיבור השגוי שעושים בין צחוק למצב רוח טוב או לשמחה. החיבור הזה מבלבל וגורם לאנשים ל"חנך" אחרים לא להשתמש בצחוק בנסיבות כואבות.

אילו אנשים היו מודעים לכך שמנגנון הצחוק – ניתן לנו כדי להקל על כאב ולעזור לנו להתמודד טוב יותר עם קושי, המציאות המשפחתית של אותם ניצולים ובני משפחותיהם יכולה הייתה להיות שונה לגמרי.

כיום ניתן למצוא סימוכין על צחוק ככלי להתמודדות במצבי לחץ ומשבר במספר מחקרים נועזים ופורצי דרך שנעשו בקרב ניצולי שואה.

יש עדויות של ניצולים – הצחוק וההומור סייעו לאנשים לשרוד טוב יותר את השואה

דר' חיה אוסטרובר, מחברת הספר," ללא הומור היינו מתאבדים", העיזה לכתוב באומץ רב על סוגיה רגישה בהחלט. ספרה מציג את השימוש בהומור כמנגנון הגנה בקרב חלק מקורבנות השואה.

יש עדויות רבות שדווקא במהלך השואה היו כאלה אשר העיזו לצבוע את המציאות הבלתי נסבלת בגוונים הומוריסטיים. "רבים מהניצולים סברו כי אם יספרו כיצד צחקו והתבדחו באותם ימים, הדבר ייחשב לזילות השואה", אומרת ד"ר חיה אוסטרובר בראיון שנתנה לעכבר העיר בשנת 2009. לדבריה, "הניצולים הרשו לעצמם לצחוק רק בחוגים פרטיים, עם חברים שהיו עמם אז בגטאות ובמחנות הריכוז. הם חששו מהתגובות והניחו שאם יספרו על ההומור, שומעיהם עלולים לחשוב שהם לא סבלו כל כך באותה עת, או שהם עצמם אינם רציניים."

אולי זכורה לכם אימרתו המפורסמת של צ'רלי צ'פלין: טרגדיה + זמן = קומדיה. כשאנו יודעים שבעתיד נצחק פעם על מה שנראה לנו כעת קשה וכואב, אז למה לא עכשיו?

ואכן, היו כאלה שאימצו את הגישה של צ'פלין כבר בזמן השואה. אולם, עדיין, בחברה שלנו, אנו מקבלים מסר סמוי וגלוי לא לדבר על שואה בתוך הקשר של צחוק והומור.

טאבו חברתי – אוסרים עלינו לדבר על הומור וצחוק בהקשר של השואה

לא רק ניצולי השואה נמנעו מלדבר על שימוש בהומור כמנגנון הישרדותי בזמן השואה. כשהחלה אוסטרובר במחקרה היא הוזהרה על ידי היסטוריונים בכירים כי אין טעם לחפש היבטים מצחיקים בחייהם או בנסיבות מותם של היהודים בשואה. יחד עם זאת, משיחות שהיא קיימה עם ניצולים ומקריאת עדויות גילתה אוסטרובר "שגם באותם תנאים נוראיים, הומור שימש מנגנון הגנה בריא, שסייע ליהודים להתרחק מהמציאות ולראותה מזווית אחרת. גם אם ההומור לרוב לא שינה את מצבם האובייקטיווי, הרי הוא השפיע על התחושה הסובייקטיווית וסייע באינטראקציה החברתית היום-יומית. בשביל חלק מהיהודים בגטאות ובמחנות שימש ההומור אמצעי ביטוי למרד רוחני, שאפשר להם להרגיש שהם שומרים על נורמליות ועל צלם אנוש".

מי שהשכיל לעשות שימוש בהומור ולצחוק גם כשבחוץ משתוללת מלחמה אכזרית, עזר לעצמו ולו במעט לשרוד את התופת.

לשרוד את התופת באמצעות הומור – זה כבר ממש לא מצחיק. זה בהחלט עניין רציני.

כשבחוץ משתוללת שואה – שימוש בהומור זה לא עניין מצחיק !

אוסטרובר מדגישה שהומור הינו עניין רציני. למרות הרגישות הגדולה סביב נושא השואה, המחקר של אוסטרובר יכול ללמד כיצד מתנהגים אנשים במצבים קיצוניים כמו השואה. היא חושפת בספרה כיצד אנשים מגייסים את חוש ההומור שלהם ומשתמשים בצחוק ככלי להתמודדות במצבים אבסורדיים. בניגוד לדעה הרווחת שמי שצוחק כנראה ממש טוב לו והחיים שלו דבש, העדויות הללו רק מחזקות את העובדה שאנשים צוחקים מתוך מקומות כואבים על מנת להקל על עצמם.

אוסטרובר מוסיפה בראיון, ש"מובן מאליו שהיו הרבה אנשים שלא רצו ולא יכלו לצחוק באותן נסיבות, אבל היו גם כאלה שעשו שימוש ביכולת לצחוק, שאפשרה להם להתרחק ולגמד את המציאות. הם צחקו ברגעים הכי קשים, וצחקו הרבה גם על עצמם ועל הגורל הצפוי להם. מבחינה פסיכולוגית, ההומור אינו מבטא הכחשה של המציאות אלא התמודדות עמה: הם ראו את המציאות נכוחה, אבל מנקודת מבט אחרת".

יתרה מזו, אוסטרובר גילתה ממצא מעניין. שיש צורך בהכנה מוקדמת, תרגול, אימון, שימוש מתמשך במנגנונים הטבעיים שניתנו לנו בני האנוש כדי להטמיע את המיומנות הזו על מנת שתשרת אותנו נאמנה כשבאמת נזדקק לה.

מי שיודע לצחוק בעיתות שלום – יתמודד טוב יותר בעת מלחמה

אוסטרובר מציינת ש"כל המרואיינים היו בעלי חוש הומור עוד לפני השואה, שהעניק להם חיות וחיוניות. הם באו מבתים ומשפחות שבהם נהגו להסתכל על החיים באופן הומוריסטי, והרקע הזה סייע להם לשמור על אופטימיות. אף אחד מהם לא פיתח חוש הומור לראשונה בימי השואה".

ממצא זה מחזק את החשיבות הגדולה שיש לפיתוח ושמירה על היכולת האנושית לצחוק והידיעה כיצד ניתן להשתמש בכלי הזה בזמנים רגועים דווקא כדי שנוכל  לגייס אותו לטובתנו בעיתות מצוקה.

זוהי אינה רק גישה "רוחנית", תפיסת עולם או פילוסופיה בגרוש. ניתן למצוא לעניין ההומור והיכולת לשרוד – גם סימוכין פיזיולוגיים וביוכימיים.

הרפואה מצביעה על קשר ישיר בין צחוק ליכולת ההישרדותית של בני האדם

במאמר "הומור ובריאות" כותבת דר' דינה אייזן, רופאת משפחה, "יש קשר הדוק בין השימוש בהומור להישרדות שלנו. המערכת הלימבית המצויה במוחנו אחראית הן על רגשותינו והן על תפקוד תקין של הגוף בכל מצב. נמצא שככל שהרגשות חיוביים יותר, כך משתפרת גם יכולת ההישרדות שלנו. ההומור והצחוק הם חלק מקשת רגשות חיוביים כמו אהבה, חמלה, סלחנות, חיבה, סובלנות ותקווה. כאשר אנחנו משתמשים בהם, חיינו נעימים יותר וסיכויינו לשרוד גדלים. אוכלוסיות נרדפות, ויהודים הם דוגמא מצוינת לכך, פיתחו מאוד את ההומור שהוכיח יכולת עמידה גבוהה בתנאי מצוקה. ניצולי שואה רבים העידו שחוש ההומור הציל את חייהם. בספרו "האדם מחפש משמעות" מתאר דר' ויקטור פרנקל, פסיכיאטר יהודי, רגע מדהים בתור לתאי הגאזים. הוא העיר לשומר: "תראה איזה חוסר מזל יש לי, אפילו בתור למוות אני צריך לחכות". השומר צחק והוציא אותו משם."

לכאורה מצב הזוי, לא? על זה אמר ויקטור פרנקל, "תגובה לא תקינה על מצב לא תקין היא בגדר התנהגות תקינה". גם אם לכאורה, הצחוק נתפס כ"תגובה לא תקינה", בנסיבות של השואה, שהיו בהחלט רחוקות מלהיות "מצב תקין", התגובה האנושית הזו, היא בהחלט בגדר התנהגות הולמת למצב.

אחרי הכל, זה מה שמפריד אותנו בני האנוש משאר היצורים החיים. אז למה לא לנצל את הזכות הזו למען ההישרדות, השפיות, הבריאות?

שימוש בהומור ובצחוק – היתרון האנושי היחסי

דר' דינה אייזן, כותבת "ככל שידוע לנו, אין אינטליגנציה על פני כדור הארץ הזה שמסוגלת לתפוס את המציאות מזווית קומית. ראיית עולם זו ייחודית לבני אנוש בלבד. היא מאפשרת לנו לצלוח את החיים בצורה זורמת, ללא המהמורות האופייניות לאנשים הלוקים במחלת הרצינות. ברכה זו מאפשרת לנו לראות כל מצב מזווית ראייה מחויכת."

החדשות הטובות, זה שאף פעם לא מאוחר ללמוד או לחזור לצחוק או להשתמש בהומור.ממש מותר לנו לצחוק ולהיות מצחיקים.כדאי לנו לגייס משאבים אנושיים אלו למען התמודדות טובה יותר עם העבר הכאוב וכהכנה למצבים מאתגרים בעתיד. כל שנדרש מכם, זו החלטה, בחירה וסביבה תומכת. אם זה לא היה אפשרי במשפחת המקור, אז הפכו את זה לאפשרי במשפחה הנוכחית שיצרתם.

במשפחה שלי, למרות הכל ואף על פי כן

רבים מבני משפחתם של סבי וסבתי עליהם השלום, נספו בשואה. גם אמא שלי ז"ל הייתה "קורבן" של מלחמת העולם השנייה.

יחד עם זאת, לשמחתי במשפחה שלנו מותר היה לצחוק ולהצחיק.

אין לי צל של ספק שהשימוש בצחוק ובהומור לרבות היכולת לראות דברים "קשים" בצורה הומוריסטית הכינו אותי למשברים ואתגרים רבים שפקדו אותי במהלך חיי ואפשרו לי לשרוד אותם טוב יותר. ולנוע בקלילות למרות כובד האירועים שפקדו אותי.

לצחוק מהמקומות הכואבים – לנוע מן הכבד אל הקל!

מי שמכיר אותי יודע שבעבודתי אני עובדת עם אנשים "שממש רע להם", אנחנו מגייסים יחד את הצחוק ומפגישים אותו עם הכאב על מנת להקל, להתגבר עליו ולהשתחרר ממנו. זה מה שמאפשר לאנשים שעובדים איתי לנוע בפשטות וביעילות מרובה מן ה"כבד אל הקל".

למי שרוצה ללמוד "איך לצחוק כשרע לי", מוזמן כבר עכשיו להירשם להרצאה בחינם שתתקיים ביום שלישי ה-13.4.2010 בשעה 21:00 באינטרנט.

לפרטים נוספים והרשמה להרצאה ושאלות שיש לכם אלי מלאו את הטופס הבא:

אין יותר אפשרות להרשם להרצאה.

מי יתן וכולנו נשכיל להשתמש בתבונה בצחוק ובהומור שלנו להתמודדות טובה יותר במצבי לחץ ומשבר.

שלכם,

נילי דור האלה