שנה שלמה חיכיתי בהתרגשות הולכת וגוברת שהסרט "הקול בראש", מבית היוצר של אולפני דיסני פיקסאר, יצא לאקרנים ויעשה עליה לארץ הקודש.

בזמן ההמתנה, לא פעם ולא פעמיים, צפיתי בכל טריילר אפשרי שרץ ברשת והתענגתי על הטיזרים, שפיזרו לנו ה"פיקסארים", והתיאבון שלי רק הלך וגבר.

כבר מהפעם הראשונה שנחשפתי לרעיון הגאוני של הסרט הזה, הייתה לי תחושת בטן שמדובר ביצירה מיוחדת ויוצאת דופן, שמציגה את עולם הרגשות שלנו דרך ה"קולות שבראש". (שזה לא בדיוק התרגום המילולי של Inside Out) אבל בהחלט משקף את מה שקורה בתוך הראש שלנו כשאנחנו מרגישים כאב בגוף ובנפש.

מאז שהוא יצא לאקרנים באמצע יוני, הלכתי לסרט פעמיים!

לשמחתי זכיתי לצפות בו פעם אחת עם אחי שהוא איש רגיש ומרגיש ופעם עם לקוחה/קולגה/חברה המחוברת לדרך הרגשות ומבינה דבר אחד או יותר בדינמיקה של הרגשות וזה בהחלט  עשה את כל ההבדל.

צחקנו עד דמעות ובכינו עד צחוק

לאורך כל הסרט, שמתי לב שאנחנו מרשים לעצמנו להביע את הרגשות שלנו בקול רם. כל פעם שעל גבי המסך קרה משהו שעורר הזדהות או אמפטיה ונלחץ לנו כפתור צחוק או דמע פרצו ללא שליטה החוצה….ושאר הקהל נשאר די מאופק. איך שהוא זה לא הפתיע אותי.

כן, כן, אפילו במקום שעוסק ברגשות ולכאורה נותן להם לגיטימציה מלאה, ובאמת מצליח לסחוט דמעות או לעורר גלי צחוק, אנשים עדיין מאופקים רגשית, אפילו בחושך…והם עושים זאת בשקט בשקט שאף אחד לא ישמע ואף אחד לא יראה..

אבל, מה אני אגיד לך, אני עוד לא שבעתי מה"דרמה הרגשית הזאת". אני כבר מתכננת את הפעם השלישית, הרביעית והחמישית ואף שוקלת לקנות עותק של הסרט.

למה אני עושה זאת?

כי, "הקול בראש" הוא מסוג הסרטים שאפשר לראות שוב ושוב ושוב וכל פעם להבין את העלילה ברובד יותר עמוק מבלי בכלל לפגוע בחווית הצפיה.

כמי ש"מכורה" להבנת חקר נפש האדם וליצירת דרכים פשוטות לנהל את מגוון הרגשות שלנו, הסרט הזה הוא אחד החוויות המרגשות והמשובחות שיצר עולם הקולנוע.

למרות שזה לכאורה סרט אנימציה לכל המשפחה, זה סרט שנועד למבוגרים יותר מאשר לילדים והוא שיעור חשוב על עולם הרגשות ועל הדינמיקה הרגשית שמתרחשת בתוכנו ומכתיבה את התגובות וההתנהלות שלנו בעולם.

זוהי קריאה ישירה וגלויה לכל מי שקוראת את הפוסט הזה, ולא כי אני מקבלת עמלות, או גוזרת קופון שמן מבית היוצר, אלא כי זה סרט חובה לכל אחת שרוצה להבין את העולם הרגשי שלה טוב יותר.

לכן, אם טרם ראית אותו אני מציעה לך פשוט לרוץ לקולנוע הקרוב לביתך! ויפה שעה אחת קודם  😛

אז על מה קול המהומה בראש?

נתחיל בכך שריילי, גיבורת הסרט, היא לכאורה ילדה רגילה.

הייתה לה ילדות מאושרת. היא נולדה לזוג הורים אוהבים, איכפתיים ודואגים, המעורבים בחייה ותומכים בה. היא גדלה להיות ילדה בריאה חברותית ופעלתנית.

לריילי, יש שפע מגוון ועשיר של זכרונות שמחים מהילדות שלה, שהוטבעו ואוחסנו בזיכרון, ובנו את האישיות השובבה והאופטימית שלה.

עד כאן חלק מאיתנו יכולים להזדהות וחלק לא…

מן הסתם לא לכולנו הייתה ילדות שמחה שכזאת.

אבל גם לאלה מאיתנו שהייתה ילדות כאובה יש תמיד כמה נקודות אור שנצרבו בזיכרון החיובי שלנו או לפחות כאלה שיצרנו בעיני רוחנו או בעזרת חברים דמיוניים כדי להסיח את הדעת מן הכאב…

אבל עכשיו בריילי הילדה השמחה עסקינן.

שמחה שמחה עד ש…

עד שיום אחד הכל מתהפך לה…

אביה של ריילי מקבל עבודה חדשה בסן פרנסיסקו והמשפחה מתכוננת למעבר. הבית בו בילתה את שנות ילדותה המאושרות נמכר, התכולה נארזת ונשלחת במשאית נפרדת, מזוודות עם חפצים אישיים נערמות על גבי האוטו הקטן שלהם והם יוצאים לדרכם החדשה.

בתחילת הדרך נדמה שריילי עוד נרגשת מהמסע (או שמא היא בשלב ההלם וההכחשה על הפרידה וכל האובדנים שהיא חוותה ועל כל מה שהיא ויתרה למען הגשמת החלום של הוריה) ועדיין לא קולטת מה צפוי לה.

פה כבר התחלתי להזדהות יותר.

אחרי הצבא אבי קיבל עבודה בחו"ל וארז אותי ביחד עם אימא והחפצים. למרות שחלום הילדות שלי היה ללמוד באמריקה כמו שני אחיי הגדולים, המעבר הזה היה מלא אתגרים וסערות רגשיות וכמו ריילי נאלצתי לעזוב הכל מאחור ואף אחד לא הכין אותי להתמודדות.

ובטח שלא הייתה מחלקת רילוקיישן רגשית בבית שלי.

גם אותי וגם את ריילי לא שאלו אם אנחנו רוצים לעזוב אלא לקחו אותנו. ותאמיני לי זה לא פשוט לעשות מעברים ושינויים באף גיל…

ריילי למעשה נאלצת להיפרד בעל כורחה מסביבת המגורים המוכרת,  מחבריה, מבית הספר, מקבוצת ההוקי בה היא משחקת, מהאגם הקפוא בחצר הבית שם למדה להחליק על הקרח. מכל מה שבנה אצלה מאגר חוויות וזכרונות חיובי המבוסס על תחושות טובות.

לאט לאט נופלים לריילי האסימונים והיא מתחילה לעכל את השינוי שנכפה עליה. בתוכה מתרחשת דרמה רגשית, כשכל רגשותיה משמיעים את קולם ומתעמתים זה עם זה ויוצרים כאוס ורעש פנימי שלא נותן לה מנוחה, וגורם לה לאבד את שלוות הנפש והשמחה שהיו מנת חלקה היומיומית.

היא כל כך זועמת שהיא אף יוצאת נגד הוריה האהובים ומנסה למרוד בהם.

ריילי מנוהלת כמו בובה על חוט, על ידי מפקדת רגשותיה, הנותנים לה עצות כיצד להגיב ואיך לפעול במצבים השונים החדשים בהם היא נתקלת וזה לא תמיד לטובתה.

היא די אבודה, בודדה ומוצאת את עצמה יותר מבוהלת, כעוסה ולחוצה, ונגעלת מאי-פעם.

הרגשות בסרט מואנשים על ידי קולות החיים בתוך ראשה של ריילי. (אם כי בסרט רק חלק מהרגשות מקבלים ייצוג הולם, ביניהם ניתן למצוא את חמשת המופלאים: שמחה, פחד, כעס, עצב וגועל).

לאט לאט הרגשות הללו משתלטים על ריילי ולמרות שה"שמחה" נאבקת בכל כוחה לשמור על מחשבות חיוביות, קלילות ומצב רוח קופצני ומרומם, שאר הרגשות מתווכחים זה עם זה על הדרך שבה אפשר להתמודד עם עיר חדשה, בית חדש ובי"ס חדש ולמעשה לאט לאט מעיבים על השמחה וחייה של ריילי הופכים קודרים, אפרוריים וחסרי טעם.

עד שמגיע הטוויסט בעלילה

התהליך שריילי עוברת בסרט הוא תהליך רגשי טבעי ואנושי שעובר על כל אחת מאיתנו בכל פעם שאנחנו עושות שינוי, נפרדות מהעולם הישן לטובת מציאות חדשה, מאבדות קשרים, סביבה ועוד.

זה לא חשוב באמת, אם השינוי והפרידה נעשים מבחירה או על ידי הכתבה חיצונית, כל פעם כשאנחנו הולכת אל הלא נודע, הלא מוכר והחדש נעבור את התהליך הזה.

כשאנו מכירות את התהליך הפנימי הזה, או כמו שאני קוראת לו הדינמיקה של הרגשות. ואת השלבים שבמקרה של ריילי כוללים: הלם/הכחשה (פחד), כעס, התמקחות (כדי להחזיר את חוויית השליטה במצב של אי וודאות וחוסר אונים, ודיכאון (עצב בריא והתאבלות על כל מה שהסתיים ומת). רק אז אפשר לעבור מה שנקרא "טרנספורמציה רגשית" מלאה ולחזור לשגרת חיים מבורכת.

כל השלבים הללו חיוניים (גם אם הם כואבים) ולכל שלב יש תפקיד חשוב בתהליך הריפוי,הצמיחה וההתחדשות שלנו.

אל דאגה, גם הסרט הזה, מסתיים עם סוף טוב.

כזה שמשאיר אותך עם חיוך מרוח על הפנים (גם אם זלגו לך כמה דמעות בחשיכה בקולנוע).

אבל, אני לא רוצה לעשות לך ספויילר…

אז אני אשאיר אותך עם חצי סקרנותך בליבך.

אני רק אעשה לך טיזינג קטנטן.

הרגש שבסופו של דבר הופך להיות הגיבור של הסרט שמציל את ריילי מהדיכאון ומשיב לה את הצבע ללחיים, מחזיר אותה לחיק הוריה ומשיב לה את שמחת החיים הוא….(השלימי את החסר).

אני רק אציין, שאותי באופן אישי, כמי שעוסקת בתחום זה ריגש והפתיע לטובה.

עצם העובדה שהסרט נשאר די נאמן למציאות הרגשית ואף מגיש לנו בצורה כל כך יצירתית הצצה למבנה המוח על חלקיו השונים והשפעותיו על חיי הרגש שלנו, סיפק לי הרבה מעבר לחווית צפייה בפנטזיה משובחת.

הטוויסט בעלילה, היה בהלימה מלאה למה שהחיים שלי לימדו אותי על בשרי, לעיתים בדם יזע ודמעות, וזה גם מה שאני מלמדת היום אחרים במרחב הרגשי הכל כך לא מובן לשכל החושב.

לסיכום, תגלי שאי אפשר לחוות שמחת חיים אמיתית ומלאה ולהיות אישה אותנטית, רגישה, קשובה ואמפטית לעצמך ולאחרים, מבלי גם לאפשר לעצמך להרגיש …(השלימי את החסר) עד תום.

את עוד כאן?

לכי לראות את הסרט!

ושתפי אותי איך היה לך ומה למדת מהקול בראש של ריילי על עולם הרגשות שלך.

ולסיום,קבלי טעימה שתפתח לך את התיאבון או תזכורת שתגרום לך ללכת ולצפות בסרט:

באהבה

נילי דור האלה